<h1>ראב"ן</h1>
<h2>דף ב.</h2>
כותל שבין ב' חצירות או בין שני בתים והכותל (ממקומו) הוא [במקומו] של אחד מהן ואמר אותו שהכותל שלו לחבירו הסמוך לו אני אבנה ותן אתה חצי המקום וחצי הוצאה, חבירו מעכב עליו מן הדין שכבר קנה הכותל לצניעותא בעלמא אבל לא לאשתמושי בכותל.
<h2>דף ב:</h2>
ראובן היה לו חלונות פתוחות לחצירו ורואה בהם גם במקצת חצירו של שמעון ואמר לו שמעון סתום חלונותיך, דין זה פסוק מיהא דאמר ליה בעל חצר לבעל הגג לדידי קביעא לי תשמישתי לדידך לא קביעא לך תשמישך לא ידענא בהי עידנא עיילת דאיצטנע מקמך, שמע[ינן] מהכא דאם יכול להצטנע מלפניו לא מצי טעין ליה, ה"נ כיון דשמעון יכול להשתמש בחצירו בהצנע במקום שאין ראובן רואהו דרך חלונו אין יכול לומר לו סתום, אבל אם רואה בכל חצירו של שמעון אפילו יהיו כמה חצירות מפסיקות צריך לסתום דהיזק ראייה הוי היזק.
<h2>דף ג.</h2>
סוגייא דשמעתא דהשותפין דהיזק ראייה שמיה היזק דדייקינן טעמא דרצו הא לא רצו אין מחייבין אותו ואמר רבי (יוסי) [אסי] א"ר יוחנן משנתינו בשאין בה [דין] חלוקה הילכך אי לא רצה אין מחייבין אותו אבל יש שם דין חלוקה מחייבין אותו אלמא היזק ראייה שמיה היזק ומחייבין אותו לסלק היזיקו. ואי קשיא האמר רב יהודה אמר שמואל [כ"ה:] הילכתא כרבי יוסי דאמר על הניזק להרחיק את עצמו והכא מחייב למזיק. תריץ הא אמרי [שם] מודה ר' יוסי בגירי דיליה והיזק ראייתו גירי דיליה נינהו שמזיק בראייתו דעינא בישא מיקלא קלי [כדאיתא] בפרק המפקיד [מ"ב.] הילכך עליו להרחיק את עצמו.
השותפין שרצו לעשות מחיצה, ואמרינן בגמרא וכי רצו מאי הוי ליהדרו בהו ומשני כשקנו מידו לחלוק ולעשות כותל ופרכינן קניין דברים בעלמא הוא זה קניין במקום משיכת חפץ שמקנה הוא לו ודברים לא שייכא במשיכה ומשני בשקנו מידו ברוחות וקרקע נקנה בקניין כשמקנה לו הכל (וכן) [לכן] הוי כאלו מחזיקו בקרקע. ש"מ מהכא דהמקנה לחבירו חפץ או כסף ליתן לו דלא קנה דקניין דברים הוא, אבל אמר הריני מקנה לך כסף או חפץ פלוני שיש לי בביתי קנה שהקניין חל על הכסף או על החפץ, וכל דבר נקנה בחליפין זולתי מטבע. רב אשי אמר כגון שהלך זה לעצמו וזה לעצמו והחזיק וכו', שמע מינה מהכא נמי דכל חזקה בפניו לאלתר הוי חזקה ולא בעינן ג' שנים.
<h2>דף ד.</h2>
אלא אמר רבא וכן בגינה סתם כמקום שנהגו לגדור בבקעה דמי, אבל בבקעה סתם כמקום שלא נהגו לגדור דמי. ואי קשיא כיון דהיזק ראייה שמיה היזק מה בין גינה לשדה האמר בפרק המקבל [ב"מ ק"ז] אסור לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה משום עין הרע. תריץ בגינה איכא תרתי היזק ראייה ושמירת פירות דסתם גינה יש בה אילנות ופירות וסתמן קיימי לגדור משום פירות, אבל שדות דליכא אלא היזק ראייה מסתמא לא אמרינן קפדי לראייה דהא בחצר נמי אי לא קפדי לא מחייב לסלק.
<h2>דף ה.</h2>
רונייא אקפייה רבינא מד' רוחות א"ל הב לי כמה דגדרי א"ל לאו הב לי דמי קנים בזול א"ל לאו א"ל הב לי אגר נטרא וכו' עד אתא לקמיה דרבא אמר ליה פייסיה בדמי קנים בזול או באגר נטרא כיון שניאות לך בזה ואי לא פסיקנא לך כרב הונא ואליבא דר' יוסי דאמר הכל כמה שגדר. מדאמר רבא הכי ש"מ דהלכה כרב הונא ואליבא דר' יוסי וחייב ליתן לו כל מה שהוציא.
ראובן ושמעון שהיו מצרנים בקרקעות ורצה ראובן לבנות בית בקרקע שלו סמוך לשמעון ואמר ליה לשמעון סייע עמי לבנות סמוך לך וכשתבא לבנות גם אתה שתסמוך על כותל ולא תצטרך לבנות כותל אחר בצד כותלי ולא אבה שמעון לסייע, לאחר כן בא שמעון ובנה גם הוא בית בג' כותלים וכותל רביעי לא בנה כי סמך על כותל ראובן, ועכשיו ראובן תבעו כיון שסמכת על כותל שלי תן לי חצי יציאותיי שהוא לך לכותל כמו לי, ושמעון משיבו הלא לא נשתמשתי בכותלך ואיני (נותן לך) [סומך לו] לא קורות ולא תקרה, וראובן משיבו אף על פי כן אתה נהנה ממנה שלא הוצרכת לכותל רביעי. דין זה פסוק מהא דתנן [ה'.] סמך לו כותל אחר אעפ"י שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל, ה"נ אעפ"י שלא נתן שמעון קורות בכותל ראובן חייב. ועוד מדתנן [ד':] ר' יוסי אומר אם עמד השני וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל ואמר בגמרא אמר רב הונא הכל כמה שגדר, וקיי"ל כרב הונא אליבא דר' יוסי מדאמרינן רונייא אקפיה רבינא מארבע קרנתיה [ה'.] א"ל הב לי כמה דגדר עד אתא לקמיה דרבא א"ל זיל פייסיה ואי לא פסיקנא לך לדינא כרב הונא ואליבא דר' יוסי ש"מ דהכי הילכתא, הילכך שמעון נמי שסמך לאותו כותל גלי דעתיה דניחא ליה בההוא כותל ומגלגלין עליו חצי הוצאה או יפייסנו במה שיוכל. ואם תאמר זה נהנה שמעון וזה לא חסר ראובן במה שסמך לכותלו וקיימא לן [ב"ק כ"א.] בדר בחצר חבירו זה נהנה וזה לא חסר פטור הכא נמי שמעון זה נהנה [וזה לא חסר] הוא ופטור, התם נהנה ומהנה אי למאן דאמר [שם] שאייה יוכת שער אי למאן דאמר ביתא יתיבי מייתבא, הכא שמעון זה נהנה הוא ולא מהנה הילכך חייב, ואם סמך כנגד כל הכותל באורך ובגובה יהיב ליה הוצאה של חצי הכותל אי לא למאי דסמך סמך ויהיב ליה לפום מה דסמך.
<h2>דף ה:</h2>
ראובן נתן פרקמטיא לשמעון עד יום פלוני לפרוע לו ובא ביום פלוני ותבעו ואמר ליה שמעון פרעתיך קודם הזמן מהו, דין זה פסוק מהא דריש לקיש דאמר הקובע זמן לחבירו ובא בזמנו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן אלא בראייה הלואי שיפרע בזמנו, ואף על גב דפליגי עליה אביי ורבא ורב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע קיימי כוותייהו, הא קיימא לן הילכתא כמר בר רב אשי בכולה תלמודא ומר בר רב אשי קאי כריש לקיש, ועוד דהא פסיק תלמודא הילכתא כר"ל ואפילו מיתמי דשקיל מינייהו בלא שבועה דחזקה אין אדם פורע אלא בזמנו ולא טענינן ליתמי שמא אביהן פרע בתוך זמנו כדי להשביע הבא ליפרע מהם אלא שקיל בלא שבועה. וה"מ כשבא ליפרע ביום זמנו אבל בא אחר זמנו לתבוע חובו ואמר שמעון פרעתיך בתוך זמנו נאמן דאמרינן מה לו לשקר מגו דאי בעי אמר פרעתיך בזמנו ונאמן כי אמר נמי פרעתיך בתוך זמנו נאמן, דאיבעי להו תבעו לאחר זמנו ואמר לו פרעתיך בתוך זמנו מהו מי אמרינן מה לי לשקר במקום חזקה או לא אמר ליה רב אחא סבא לרב אשי ת"ש האומר לחבירו מנה לי בידך ואמר לו הן למחר אמר לו תניהו לי אמר לו נתתיו לך פטור והעמידה רב אשי נתתיו לך פטור דאמר ליה פרעתיך בתוך זמנו דנאמן ובשבועה וכוותיה קיי"ל דהוא בתרא, וכל נאמן דאמר בתלמוד שבועה בעי, ואבוהון דכולהו בפרק המוכר את הבית [ע'.] בעא מיניה רב עמרם מרב חסדא המפקיד אצל חבירו בשטר ואמר לו החזרתיו לך מהו מגו דאלו אמר ליה נאנסתי מהימן כי אמר נמי החזרתי לך מהימן או דילמא אמר ליה שטרך בידי מאי בעי א"ל נאמן ומסקנא מאי נאמן נמי בשבועה. ומתירוצא דרב אשי שמעינן דאמרינן מה לי לשקר במקום חזקה.
<h2>דף ו.</h2>
ראובן ושמעון שיש להם שני בתים זה בצד זה, ומרזב על גג של ראובן וגגו של שמעון גבוה משל ראובן ונוטף על גגו של ראובן (בתוך) [מתוך] מרזב שעל גגו, ועתה בא ראובן להגביה גגו ושמעון אינו מניחו, וטוען ראובן אבי שהיה אוהבך ושכינך ובעל ברית לך בקשת ממנו לשום בין שניכם מרזב אחד להיות שניכם שותפין בו וקודם לכן היה לכל אחד מרזב וניאות לך אבי כל ימי אשר לא יצטרך למקומו ונפטר אבי לעולמו ועתה אני במקומו ורוצה אני להגביה ביתי ושים לגגך מרזב אחר ואני לגגי, ושמעון משיב כמו שהוא עתה כן היה [אצל] מורישי ומורישך כמה שנים ואחריו אני שמשתי זה כמה שנים בפני אביך ובפניך בלא ערעור, והביא ראובן עדים והעידו שראו מרזב לגגו של שמעון בימי מורישיהם ושמעון הביא עדים שלא היה מרזב לגגו בימי מורישיהם אלא כמו שהוא עתה כן היה אז. דין זה פסוק מהא אחזיק לנוטפי אחזיק לשופכי, אלמא חזקת נוטפי חזקה גמורה היא וטוענין ליורש ואמרינן מורישו של שמעון פייסו במעות למורישו של ראובן לקבל נטפין וקיי"ל טוענין ליורש וטוענין ללוקח ושמא אם היה אביו קיים היה טוען, אבל אם היה מביא ראובן עדים שבפייוסים או בשכירות באו הנוטפים תחילה למורישי שמעון שוב לא מצינן למיטען לשמעון כן שאפילו היה מורישו קיים לא היה יכול ליטעון שוב פייסתיו בממון אא"כ יביאו עדים כיון דהכי לא טענינן ליורשיו מאי דלא מצי למיטען מורישם. וגם עדות שתי הכיתות נכון הוא שאותם שלא ראו מרזב לאחר שפייסו בממון היה ואותם שראו מרזב היה קודם שפייסו בממון, ואפילו היה מכחישות זו את זו היינו אומרים אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי נטופי כדאיתניהו. ואם רוצה ראובן להגביה ביתו יגביה הכי שלא יפסיד שמעון יכניס מעט בשלו כדי הכנסת המרזב במקום מרזב הראשון ואח"כ יגביה (הכי) [הבית] במה שלא יפסיד שמעון כמה שירצה. ואפילו לא היה לשמעון חזקת מורישו אלא חזקה דידיה שהחזיק בנטפי [בפני] אבי ראובן או בפני ראובן עצמו ודיו, ובלבד שיטען אתה מכרתו לי או נתתו דחזקה שיש עמו טענה בעינן, וגם לא בעי חזקת שלש שנים לתשמיש כי האי דכל אלו חזקות אחזיק לנטפי אחזיק לשופכי אינן אלא לפי שעה ובפניו. ודוקא נטפי של גג גמור דהוי חזקה דהוא תשמיש קבוע וכיון דלא מחי ודאי מכר או נתן, אבל צריפא דאורבני כגון שבנה כותל חדש אצל חבירו ולא הספיק לעשות לו גג קבוע וכיסהו במעדני ערבה שלא יתקלקל הכותל ונוטף בחצר חבירו לא הוי חזקה דיכול לומר כיון דלא הוי ניטוף קבוע לא חששתי למחות, ורב יוסף אמר אף על גב דאינו ניטוף קבוע צריך למחות דאי לא מחי מצי אידך למיטען אתה מכרתו או נתתו, ואע"ג דעביד רב יוסף כשמעתא לית הלכתא כוותיה דקיימא לן כרב נחמן ועוד דרבינא דהוא בתרא קאי כוותיה ואמר כשורא דמטללתא שאינו תשמיש קבוע עד תלתין יומא לא הוי חזקה דכיון דאינו קבוע לא חשש למחות, ואי חבריה בטינא דהוי תשמיש קבוע לאלתר הוי חזקה דלא מחי.
<h2>דף ו:</h2>
ראובן השכיר ביתו לשמעון לעשר שנים ולאחר ג' שנים אמר ליה אני רוצה להגביה ביתי ולבנותו באבנים ועתה צא ממנו ודור עמי בביתי עד שאבנהו ותחזור בו ושמעון משיבו איני יכול לטלטל כליי מבית לבית ולטרוח, דין זה פסוק מיהא הנהו בי תרי חד דייר עילאי וחד הוי דייר תיתאי איחבס ביתא דתתאי א"ל לעילאה תא ליבנייה א"ל אנא שפיר דיירנא איבנייה אנא לית לי דוכתא דאידור בה אוגרנא לך אנא אמר לא מצינא דאטרח ובמסקנא נמי אמרינן לא מטלטלנא מנאי ואמר רב חמא דינא קאמר ליה, וטעמא משום דאי אפשר לטלטל כליו בלא הפסד דאמרי אינשי מבית לבית ממון, הילכך אין ב"ד יכולין להכריע שמעון לצאת, אבל שמעון יעשה לפנים משורת הדין שאם יקבל עליו ראובן הפסידו אם יפסיד ויצא דזה נהנה וזה לא חסר הוא אלא שטורח.
<h2>דף ז.</h2>
ראובן ושמעון שחלקו ירושת אביהם אחד נטל הבית ואחד נטל החצר ובא בעל החצר לבנות בית בחצר וסותם חלונותיו ופתחיו של אביו ואחיו מעכבו, דין זה פסוק מהנהו בי תרי דפלגו בהדדי חד מטייה איספלידא וחד מטייה תרביצא דהוא חצר אזל מרי וקא גדר אפומא דאיספלידא אמר לי' קא מאפלת עילואי א"ל אנא ברשותי עבידנא אמר רב חמא דינא קאמר ליה, וכוותיה קיימא לן דרב נחמן אמר שמואל קיימי כוותיה ואמרי' האחין שחלקו אין להן לא דרך ולא חלונות זה על זה, ומסקנא בכולהו הילכתא כרב חמא.
<h2>דף ז:</h2>
ההוא שטרא דיתמי דנפק תברא עליה אמר רב חמא לא אגבויי מגבין ליה ולא קרעינן ליה דילמא גדלי יתמי ומייתו ראייה ומכחשו סהדי דחתימו על תברא, ואמר רבינא דלית הילכתא בהא כרב חמא אלא מקרעינן ליה דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן, ומר זוטרא אמר דהילכתא כרב חמא מדלא אפקוה בחיי אבוהון ש"מ זיופי זייפוה העדים. ומדקאמר מר זוטרא הכי שמעינן היכא דאפיק אבוהון שטרא בחייו והלוה לא אפיק תבריה ולאחר מיתתו אפקוה יתמי לשטרא ואפיק ליה לתברא חיישינן לזיוף, אבל אי לא אפיק אבוהון שטרא מחיים והשתא מפקי ליה שטרא יתמי לאחר מותו ומפיק לוה תברא מודה מר זוטרא דמקרעינן להא שטרא דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן ודילמא אילו הוה מפיק ליה אבוהון בחייו הוה מפיק לוה לתבריה ולא זייוף הוא.
<h2>דף ח.</h2>
ולבנות חומה לעיר ודלתים ובריח [ז':] גובין לפי שבח ממון ולפי קירוב בתים לחומה. ומי שבא להתיישב בעיר כיון שישב בה ל' יום הרי הוא כאנשי העיר לתת לתמחוי שמחלקין לעניים בכל יום וכיון ששהה ג' חדשים חייב ליתן לקופה של צדקה (והוא קבלא בל') ואם שהה ו' חדשים חייב ליתן לקנות כסות לעניים ט' חדשים נותן לקבורת מתים י"ב חדשים הרי הוא כאנשי העיר לכל דבר. אין פוסקין (מ)צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבויים. [ט'.] ואין מחשבין צדקה עם גבאי צדקה, והא דאמר ר' אליעזר אעפ"י שיש לאדם גיזבר נאמן בתוך ביתו יצור וימנה עצה טובה קמ"ל. וכרב יהודא קיימא לן דאמר בודקין לכסות ואין בודקין למזונות דהתניא כוותיה.
<h2>דף ט:</h2>
אפרש שמועה זו על בורייה. מניין למצורע שמטמא אדם בימי ספרו דהם ז' ימים שיושב אחרי הזאת צפרים ותגלחת כדכתב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ואמרינן בפרק קמא דכלים שמטמא אדם מניין, ומשיב הואיל ומטמא בגדים כדכתיב והיה ביום השביעי וכו' עד וכבס בגדיו אלמא מטמא בגדים ומטמא בגדים מטמא אדם, ודילמא בחיבורין שאני כלומר בגדים מטמא מפני שמחוברין בו ואין בהם כח להשמט מידו אבל אדם שיש בו כח ודעת(י) להשמט ממנו אינו מטמא אותו, דאי לא תימא הכי דטומאה בחיבורין שאני הרי היסט נבילה דמטמא בגדים דכתיב והנושא את נבלתם יכבס בגדיו ואינו מטמא אדם ואמר בתורת כהנים [פ' שמיני] יכול יטמא אדם ת"ל בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם אלא למה מטמא בגדים משום טומאה בחיבורין דכיון שאין בהם דעת וכח לישמט ממנו מטמאין אבל אדם לא, וליטעמיך שרץ דמטמא אדם באונס כגון אם נפל שרץ עליו מנלן דהא דכתיב כל הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב היינו נוגע ברצונו אבל באונס מנלן אלא הואיל ומטמא בגדים באונס כדכתיב וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא כל כלי עץ או בגד או עור [פ' שמיני] מטמא אדם באונס, שרץ בהדיא כתיב ביה או איש אשר יגע לרבות את הנוגע באונס מאו איש, אלא שכבת זרע דמטמא אדם הנוגע בו מנלן דיוצא ממנו בהדיא כתב אבל נוגע בשכבת זרע לא כתב אלא הואיל ומטמא בגדים דכתיב כל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע מטמא אדם נמי, מצורע בימי ספרו נמי הואיל ומטמא בגדים מטמא אדם, א"ל לא משום דכתיב ביה או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע או לרבות את האדם הנוגע בשכבת זרע ולא תילף מינה הואיל ומטמא בגדים מטמא אדם.
<h2>דף יא.</h2>
יעקב שנתן לראובן בית ולו שני פתחים לחצר ונתן לשמעון בית אחר ולו פתח אחד לחצר כשבאין לחלוק החצר ראובן יטול ארבע אמות בחצר לכל פתח ושמעון ד' אמות לפתחו ושאר החצר חולקין בשוה, ואם הפתחים רחבים יותר מד' אמות יתנו לו כפי רחבו אבל לפי גבהו לא יתנו לו אלא ד' אמות דכרב חסדא קיימא לן דתניא כוותיה, אבל אם יורשין הבתים והחצר מאביהם ובאו לחלוק הבתים והחצר הכל לפי תנאי חלוקתן, וכן אם קנו הבתים והחצר בשותפות, אבל מוכר בית לחבירו ולו ב' פתחים ומכר לו נמי חצי חצירו נותן לו ד' אמות לכל פתח והשאר חולק.
<h2>דף יא:</h2>
ראובן היה לו בית אצל חצירו של שמעון והיה לו פתח סתום וחלונות סתומין בכותל שאצל חצר שמעון ובא שמעון לבנות בניין אצל כותלו של ראובן ומעכבו ראובן ואומר אני רוצה לפתוח פתחי שהוא סתום וחלונותיי כשארצה, דין זה פסוק מדתניא [י"א:] אחד מבני מבוי שביקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו [היה] סתום ובא לפותחו אין בני מבוי מעכבין, הכא נמי אין שמעון יכול לעכב לראובן מלפתוח פתחו וחלונות וכיון דהכי יכול ראובן לעכבו שלא יבנה בניין בפניהם אלא אם כן הרחיק ארבע אמות. ואימתי בזמן שמזוזותיהם ומשקופיהן עומדים אז פתח וחלונות בחזקתן אבל נפרצו המזוזות והמשקופין אזל חזקתן דאמר רבא לא שנו אלא שלא פרץ את פצימיו אבל פרץ את פצימיו בני מבוי מעכבין עליו. ואם יש עדים לשמעון דשלא כדין פתחו ראובן וחייבוהו לסתום הוי סתימה גמורה אף על פי שלא פרץ פצימיו, כדאמר [נ"ט:] בא לפני רבי חייא אמר ליה יגעת ופתחת לך יגע וסתום. ואם שתק ראובן עד שבנה שמעון את כותלו שוב אינו יכול למחות, דאמר רב נחמן [שם] ולסתום לאלתר הוי חזקה, וסתימה זו מיירי כשסותם שמעון לראובן בבניין פתחו או חלונותיו, אבל ראובן שעמד וסתם חלונותיו ופתחו מדעתו ולא פרץ פצימיו לא הוי סתימה.
<h2>דף יב:</h2>
ראובן שירש עם אחיו קרקע הסמוכה (לך) [לקרקע שלו] וכשבאו לחלוק אמר לאחיו תנו לי חלקי סמוך לי, אחיו מעכבין עליו ואומר[ים] אם לא תעלה לנו דמים או תקח פחות שאותו חלק חשוב הוא בעינינו יותר שטוב הוא לך שתקח בסמוך ולפי אותה טובה תעלה לנו דקיימא לן כרב יוסף דאמר מעלינן עילויך כנכסי דבי בר מריון שהיו נכסיו ביחד זהו חשיבותן. בכור שבא לחלוק בניכסי אביו עם אחיו נותנין לו חלק בכורה וחלק פשוט ביחד, אבל יבם שבא ליטול חלקו וחלק אחיו המת ביחד במקום אחד יכולין האחים לעכב אם רוצים דהילכתא כרבא דאמר הויתו כבכור ואין חלוקתו כבכור.
<h2>דף יג.</h2>
בכור ופשוט שהניח להן אביהן עבד ובהמה טמאה כיצד יעשו לחלוק שיקח הבכור בו חלק בכורה, לחלוק הגוף אינם יכולין, לחלק בדמים שיאמר גוד אתה ב' חלקים שלי או אני אגוד חלק שלך אינו יכול לדידך דאמרת לית דינא דגוד או אגוד, נמצא שאין לבכור בזה העבד אלא עבודה שיעבוד לו ואותה עבודה הוי שבח ששבחו נכסי לאחר מיתת אביו שעבודה זו שהוא עובד עכשיו לא היתה מצוייה ומוחזקת ביד אביו וכתיב ימצא לו ואין הבכור נוטל בכורה בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביו, א"ל שאני אומר עובד לזה יום אחד לפשוט ולבכור ב' ימים שאין זה שבח של אחר מיתת אביו שבגוף העבד יורש ב' חלקים ואותם ב' חלקים עובדים לו ב' ימים, ואע"ג דהלכתא כרב נחמן בדיני בהא הילכתא כרב יהודה דהא פסק אמימר הלכתא כרב יהודה דאית דינא דגוד או אגוד. וה"מ בעבד אחד או בשפחה אחת או בהמה טמאה אחת או בית ושדה אחת שאין בהן דין חלוקה, אבל בשתי עבדים ושתי שפחות ואין אומנותן שוה לית דינא דגוד או אגוד אם אומר לחבירו קח לך האחד ואני השני אא"כ יאמר קח לך שניהם בכך או אני אקח כדאמרינן רבין בר חנינא ורבי דימי בר חנינא הוו להו תרי אמהתה חדא אפייא ובשלא וחדא עבדא ביסתרקי אתו לקמיה דרבא לשאול אם יכולין לומר אחד לחבירו אתה קח האחת ואני השנייה ואמר להו לית דינא דגוד אא"כ יאמר גוד בשתיהם דמר ניחא ליה בתרווייהו [ומר ניחא ליה בתרויהו] ולהכי ליכא גוד אלא בתרווייהו, ואם רצו שניהם חולקים כדאמר תרגמא רב שלמן כשרצו.
<h2>דף יד:</h2>
ספר (עזרא) [עזרה] לתחילתו הוא נגלל וזהו היתה חרדה שחרד חלקיהו הכהן בימי יאשיהו המלך [מלכים ב' כ"ב] שמצא את ס"ת שבצד הארון נגלל לתוכחה של משנה תורה יוליך י"י אותך ואת מלכך אשר תקים וגו' וידע שבא קיצם לגלות, שאין לומר שלא היה בישראל ספר כי אם זה שהרי גלות יכניה היו כולם ת"ח כדכתיב והחרש והמסגר אלף [שם כ"ד].
<h2>דף יז.</h2>
כל דבר המזיק לכותל צריך אדם להרחיק מכותלו של חבירו ג' טפחים כגון גפת וזבל (ולחסיד) [וסיד] וסלעים ומימי רגלים וריחים ותנור, ואע"פ שמרחיק אם הזיק משלם מה שהיזיק.
<h2>דף כא:</h2>
ב' בני אדם הדרין בחצר אחת והאחד נפח או טוחן [כ':] אין חבירו יכול לומר לו איני יכול לישן מן הקול של פטיש או של ריחים, אבל יכול לומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין והיוצאין אצלך וימכור את כליו בשוק, ואם הוא מלמד תינוקות אינו יכול לעכבו שלא יכנסו ויצאו. אמר רבא מקרי דרדקי שתלא וטבחא ואומנא וספר מתא כולהו כמותרין ועומדין דמי ומעברינן להו בלא התראה דכל פסידא דלא הדר כמותרה ועומד הוא וכן הלכה. אמר רב הונא האי בר מבואה דאוקי ריחייא ואתא בר מבואה דנפשיה ואוקי ריחייא גביה דינא הוא דמעכב עילויה דא"ל קא פסקת לחיותאי, ומוקמינן דרב הונא כרבן שמעון בן גמליאל דאמר אף לשכינו כופיהו והלכה כחכמים דאמרי (אף) לשכינו אינו כופיהו, דאמר רב הונא בריה דרב יהושע פשיטא לי בר מתא אבר מתא [אחריתא] מצי מעכב ואי שייך בכרגא לא מצי מעכב בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב כרבנן דפליגי עליה דרבן שמעון בעי רב הונא בריה דרב יהושע [א]בר מבואה דעלמא מאי תיקו ותיקו דממונא לקולא ואפילו אבר מבואה דעלמא לא מצי מעכב, והא דאמרי רבנן כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט כו' היינו שאין יכולין להביא בביתם בני מבוי זה לאחד מבעלי אומניות הללו ממקום אחר למעט חיות של בעלי אומנות בני המבוי זה, אבל אם יש לבר מבואה דעלמא בית בזה המבוי או שקנה בית בזה המבוי או שכר בית בזה המבוי ובא לו לדור שם אין בני המבוי יכולין לעכב עליו. וה"מ דבר מתא מצי מעכב בלא יומא דשוקא אבל ביומא דשוקא מעלמא אתו ולעלמא לזדבנו בשוק, אבל להדורי במתא על הבתים למכור לא ואם רוכלין הם שמוכרין תכשיטי נשים מחזירין אפילו בלא יומא דשוקא [אבל] אין קובעין להם מקום בעיר לישב ולמכור שם ואי צורבא מרבנן הוא קובעין. (פיסוק) [פסק] רבינו חננאל אמר רב הונא בר מבואה דאוקי ריחיא וכו' ומותבינן עלה מהא עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו ודחי רב הונא תנאי הוא ואנן דאמרינן כרבן שמעון בן גמליאל, וכיון דסלקא הא דרב הונא כתנאי לא סמכינן עליה, אבל הא דרב הונא בריה דרב יהושע הלכה הוא דהוא לגביה דרב הונא בתרא ואמר פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריתא מצי מעכב בר מתא אבר מתא דנפשיה לא מצי מעכב אבר מבואה אחריתי מאי מצי מעכב או לא ועלתה בתיקו ותיקו דממונא לקולא, וכיון דהכי אי אתא בר מבואה אחריתי ואוקי ריחייא במבואה דלאו דיליה לא מסלקינן ליה מספיקא. ואסקינן לדברי הכל למיקרי דרדקי אפילו לבר מתא אחריתי לא מצי מעכב דאמר מר קנאת סופרים תרבה חכמה.
<h2>דף כב:</h2>
סוגיא דשמעתין דהבא לסמוך בצד כותלו של חבירו בעיר ישנה שאין הקרקע מחולחל מחמת זרעים ושרשים ומחרישות סומך בלא הרחקה דלא בעי דוושא, אבל בעיר חדשה שהיא מחולחלת בעי הרחקת ד' אמות משום דוושא.
<h2>דף כג.</h2>
זאת אומרת גרמא בנזקין אסור ומשום דעביד איסורא מחייבינן ליה לסלק היזיקיה אפילו למאן דלא דיין דינא דגרמי, אבל למאן דדיין דינא דגרמי אפילו הפירות שליכלכו העופות חייב לשלם, [ומה] (אם לא) שמתחילה שתק(ום) [ומ]חל ההיזק שהיה סבור לסבול ההיזק כדמפרש ואזיל, ואליבא דר' יוסי מתרצינן הכי והכי הלכתא מדדן רב יוסף הכי ואפיק לאומני מתותי תאלי דהוו גרמי ליה היזק. ונ"ל מדהכא מדר' יוסי אכפייה רפרם לרב אשי ודן דינא דגרמי, ואף מדר' מאיר דאמר [ב"ק ק'] נתייאש הימנו ולא גדרה חייב באחריותו והא הגרמה בעלמא הוא ומחייב ליה. ראיתי תשובת גאונים שאמרו הגרמה בנזקין אסור איסורא הוא דאיכא אבל חיובא ליכא אי עבד היזק. ונ"ל דחיובא איכא אי עבד היזק אליבא דמ"ד דיינין דינא דגרמי, ורבותא אשמעינן דאפילו מקמי דעביד היזקא עביד איסורא כדאמר בעלמא חבול ישיב רשע גזילה ישלם [יחזקאל ל"ג] אע"פ שמשלם רשע הוא [ב"ק ס':] ולא מיבעיא היזק בידים דאסור אלא אפילו גרמא אסור דלא ניחא ליה לאינש דמזקי ליה אע"ג דמשלמי ליה היזקיה. ומותיב והא אחזיקו להו האומנין בפניך עד עכשיו ושתקת וכל בפניו לאלתר הוי חזקה, אין חזקה לנזקין כי סבור הייתי שהייתי יכול לסבול אנינות דעתי על הדם ששופכין לפני ואיני יכול ועוד שמלכלכין פירותיי ומאנינין דעתי מלאוכלן, ומותיב והא לא[ו] איתמר [עלה] אין חזקה לנזקין [אלא] (או) בנזקי קוטרא או ריח של בית הכסא דבהן מצי טעין סבר הייתי כיון דלאו כל שעתא ושעתא אתי קוטרא או ריחא עילואי אלא כי אתי זיקא מרוח אחת ולא כי אתי מג' רוחות דמצינא לסבול להכי שתקתי אבל בנזקין אחרים דהויין כל שעתא הוי חזקה, א"ל לדידי דאנינא דעתאי והייתי סבר לסבול שפיכות הדם להכי שתקתי ועכשיו שאני רואה שמלכלכין העורבים הפירות מן הדם ומאנינין דעתי מלאכלן כקוטרא וכבית הכסא דמי לי לא הוי חזקה והכי הלכתא. וכדין זה דן נמי רב יוסף בתאלי דרבא בר חנן [לקמן כ"ו.] שאמר לו לקוץ, ותרווייהו דיני אפילו לר' יוסי דאמר על הניזק להרחיק עצמו דמודה ר' יוסי בגיריה וכבר פרשתי בראש הספר [סימן א'].
<h2>דף כג:</h2>
א"ר חנינא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב, וכן הלכה בין לענין איסור והיתר ובין לענין כל דבר. וה"מ בדבר הנמצא כגון בשר או יין הנמצא בין שתי עיירות באחת גוים ובאחת ישראלים והאחת קרובה והאחת רחוקה או בעיר אחת ישראל וגוים דרין בה ונמצא קרוב למיעוט ורחוק לרוב דאזלינן בתר הרוב ואמרינן כל דפריש מרובא פריש, אבל לקח מהן בשר או יין ואינו יודע מאיזה אם מן היהודים או מן הגוים לקח ספיקו אסור, כדתנן [כתובות ט"ו.] תשע חניות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח ספיקו אסור ובנמצא הלך [אחר] הרוב וכל דפריש מרובא פריש.
<h2>דף כה:</h2>
כל נזיקין דפרקין דלא יחפור לא פליג רבי יוסי אלא בבור ואילן וכבר פירשתיו פירוש מבואר בזה הספר [בסימן א'] ושם מפורשין כל היזיקות דפרק זה.
סוגייא דשמעתא דהשותפין דהיזק ראייה שמיה היזק דדייקינן טעמא דרצו הא לא רצו אין מחייבין אותו ואמר רבי (יוסי) [אסי] א"ר יוחנן משנתינו בשאין בה [דין] חלוקה הילכך אי לא רצה אין מחייבין אותו אבל יש שם דין חלוקה מחייבין אותו אלמא היזק ראייה שמיה היזק ומחייבין אותו לסלק היזיקו. ואי קשיא האמר רב יהודה אמר שמואל [כ"ה:] הילכתא כרבי יוסי דאמר על הניזק להרחיק את עצמו והכא מחייב למזיק. תריץ הא אמרי [שם] מודה ר' יוסי בגירי דיליה והיזק ראייתו גירי דיליה נינהו שמזיק בראייתו דעינא בישא מיקלא קלי [כדאיתא] בפרק המפקיד [מ"ב.] הילכך עליו להרחיק את עצמו.
<h2>דף כט.</h2>
ראובן שטוען לשמעון מה אתה עושה בבית שלי ושמעון משיב אתה מכרתו לי או אתה נתתו לי במתנה והיה לי שטר ואבד ויש לי עדים שהחזקתי בו ג' שנים צריך לברר חזקתו ג' שנים רצופין, כדתנן חזקת הבתים ג' שנים מיום ליום ואמר רב הונא ג' שנים שאמרו הוא שאכלן רצופות (ו)אם הוא בית שעשוי לדירה תדיר כדתנן כל דבר שעושה פירות תדיר חזקתו ג' שנים מיום ליום. וצריך להביא עדים שדר בו ג' שנים שלימות ביום ובלילה כמר זוטרא, ובהא פליגו רב הונא ומר זוטרא רב הונא סבר חזקת ג' שנים דמתניתין יום ולילה בעינן אפילו לא טען ליה מערער דדילמא ביום היה משכירה לו ובלילה היה הוא המערער דר בו, ומר זוטרא סבר טעין ליה בלילה אין ואי לא טעין ואייתי ראיה דיממא (הוא) [הוי] חזקה דאם כן דהוא עצמו היה דר בו בלילה היה טוען, ומודה מר זוטרא דאם זה המערער רוכל הוא המחזיר בעיר למכור חפציו ואיכא למימר זה המחזיק היה מוצא ביום זה הבית ריקן והיה נכנס ויושב בו דאע"ג דלא טעין המערער אייתי ראיה דלילה טענינן ליה, וכמר זוטרא מסתברא. אבל אם אינו עשוי לדירה תדיר חזקתו לפי הדירה, כדאמרינן מודה רב הונא בחנותא דבי מחוזא דביממא עבדי ובלילה לא עבדי שאין צריך לברר אלא חזקה של ימים. ואם הביא שמעון עדים שיצא עליו ערעור ובא ראובן ופיצהו לאלתר הוי חזקה ולא בעי ג' שנים או אם סייעו לבנות בבית כלום, כדתנן חזקתו ג' שנים ואמר רבא [ל"ה:] אי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הוי חזקה, ואי טעין ראובן לשכירות הורדתיו בבית ולהכי פציתיו וסייעתיו לבנות נאמן ראובן דאמר רב זביד [שם] אי טעין ואמר לפירות הורדתיו מהימן.
<h2>דף כט:</h2>
ואם טוען ראובן אני הייתי דר עמך בשכוני גואי לכך לא חששתי למחות טענתו טענה וצריך שמעון לברר אכילתו שלבדו דר בבית בלא ראובן, כדאמר ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ביתא אמר ליה מינך זבינתיה ואכלתי שני חזקה א"ל אנא בשכוני גואי הואי כלומר אני הייתי דר בחדרים הפנימיים של בית ואני הכנסתיך עמי בבית ואמר ליה רב נחמן זיל ברור אכילתך כלומר הבא עדים שדרית בבית לבדך בלא ראובן ואם לאו אין חזקתו חזקה, אמר ליה רבא דינא (האי) [הכי] המע"ה כלומר כיון דשמעון דר בו עכשיו לבדו בבית ומחזיק בו וראובן בא למרע חזקתו בטענתו שטוען בשכוני גואי הוי דר באילו ג' שנים עליו להביא ראיה שדר בו לפסול חזקת שמעון. אילו שתיק תלמודא ולא רמי רב [נחמן] אדרב נחמן ודרבא אדרבא הוה אמי[נא] מדשתיק רב נחמן ולא אהדר ליה לרבא הילכתא כרבא כדאמר[ינן ב"מ צ"ז.] בההוא גברא דשאל נרגא מחבירו ואיתבר אתא לקמיה דרב א"ל זיל שלים נרגא מעלייא א"ל רב כהנא ורב אסי דינא הכי ומדלא הדר ביה רב הילכתא כוותיה[ו], אבל השתא דרמא תלמודא ופירש טעמא דרב נחמן לא יהא אלא דנקיט שטרא בידיה שמכרו לו אלו היה טוען שכנגדו זייוף הוא מי לא אמרינן ליה קיים שטרך וחות לנכסך ה"נ כי טעין חזקה וזה מרע לחזקתו בטענת[ו] צריך לברר חזקתו, והילכתא כרב נחמן בדיני.
<h2>דף ל.</h2>
אפרש שמועה זו על בורייה לפי שראיתי אנשים משתבשים בה. אחד מן האחים וכו' [נ"ב.] עד רב אמר עליו להביא ראייה לפי שהוא (גדל אחי) [גדול האחין] ונושא ונותן בתפיסת הבית שהוא בחזקת האחין והכל יודעין שכל מה שהניח אביהן שהוא של כולן והוא בא להוציא אותן נכסים מחזקתן ואומר שלי הן שנפלו מבית אבי אימא והרי הוא מוציא הנכסים מאותה חזקה שאנו מחזיקין בהן שהן של כל האחין ועליו להביא ראייה כדינא דניכסי דבר סיסין והוא אומר לאו דבר סיסין שדן רב נחמן לעיל [ל'.] הואיל וכ"ע קרו ליה בר סיסין והוא אומר לאו דבר סיסין הוא עליו להביא ראייה ולהוציא הקרקע מחזקה דמחזקי לה עלמא וקרי ליה דבי בר סיסין. ושמואל אמר על האחין להביא ראייה דכיון דהאונות כתובין על שמו בחזקתו הם והמע"ה, ומודה לי אבא שאם מת דטוענין ליורש כל זכות שנוכל לטעון לו והכא נטעון דשל אביו הן (ד)כיון דהאונות כתובים על שמו, (כולם) [כלום] טענינן ליתמי הא דא[מרינן] טוענין ליורש זהו זכות שהיה אביו יכול לטעון אם היה קיים כגון אם אדם טוען ליורש מה אתה עושה בתוך שלי והיורש משיב מאבי ירשתי ויש עדים שהיתה ביד אביו שאילו היה אביו עתה קיים והיתה השדה בידו עד עתה היה טוען קניתיה ממך והחזקתי בה ונאמן ה"נ אם הוא ביד היורש שני חזקה טוענין לו אביו לקחה ממך אבל הכא שאם היה אביו קיים אינו נאמן לומר מאבי אימא נפלו לי נכסים אא"כ בראייה ליורש נמי לא טענינן ליה אלא עליו להביא ראייה כמו על אביו, דהא רבא אפיק זוגא דסרבלא דכיון דאביהן לא מצי טעין לקוחין הן בידי ליתמי נמי לא טענינן להו. ל"ש אלא שאין חלוקין לא שנו הא דאמר רב דעליו להביא ראייה אלא בשאין חלוקין בעיסה ואין יכול לטעון שיהא לו ממון אלא בכה"ג דנפלו לו מבית אבי אימא (דכיון) [וכיון] דיכול לברר דבריו אמרינן ליה ברר דבריך דזהו דבר הידוע, אבל חלוקין בעיסתן שהיה לוקח כל אחד ואחד דינר לשבוע מתפיסת הבית ומפרנס את עצמו וזה טוען קמצתי מזונותיי וקיבצתי ממון וקניתי בו שדות הללו כיון שאינו מוציא הנכסים הללו שקנו בהם מחזקת תפיסת הבית אימור כדבריו כן הוא והו"ל אלו אונות בחזקתו ועל האחין להביא ראייה המוציאין ממנו. ראייה במאי כלומר מה שאמר רב עליו להביא ראייה מה ראייה צריך להביא לפי שיש (לשקל) [לפרש] ראייה דאמר רב לשתי ענינים כדמפרש ואזיל לפיכך בעו הכי, (רבא) [רבה] אמר ראייה דקאמר רב בעדים קאמר שאין צריך כי אם לברר דבריו להביא עדים שנפלו לו (נכסיו) [נכסים] מאבי אמו דכיון דמסהדי הכי תו לא צריך להביא ראייה שקנה אלו שדות באותן נכסים אלא אמרינן ודאי כיון דהו"ל ניכסי בלא תפיסת הבית אמרינן ודאי מהנהו ניכסי דידיה זבן דלא שבק דידיה וזבן מאחריני והאונות מוכיחות, ורב ששת אמר ראייה בקיום השטר דאע"ג דאייתי סהדי דנפלו לו נכסים אימר מתפיסת הבית זבן ולא קיימי אלו האונות בחזקתו אלא בקיום השטר שיהא כתב בשטר מפורש דמנכסים שלו קנה משום דוודאי אי מנכסים דידיה זבן כותב בשטר משום דלא ליערערו אחוהי עליה ואי לא פירש ודאי מתפיסת הבית זבן. אמר ליה רבא לרב נחמן הא רב ושמואל דפליגי והא רבה ורב ששת דמפרשו מילתא דרב ומדמפרשו לה כוותיה סבירא להו ומר כמאן סבר לה כשמואל דהוא רבך או כרב, א"ל אנא מתניתא ידענא כלומר כרב ס"ל דהתניא כוותיה ומשום דרבא כשמואל ס"ל. [הא] דאמר [רבא] בניכסי בר סיסין בתר הך עובדא הוה, דאי מקמי הך עובדא לא הו"ל לרבא למיבעי מרב נחמן הכי דהא בפירוש אמר הכי.
וכן אם טוען ראובן על חזקת שמעון בשוקי בראי הואי במקום שאין שיירות מצוייות טענתו טענה אם יברר שכן הוא, כדאמר ההוא דא"ל לחבריה מה בעית בהאי ביתא אמר ליה מנך זבנתא ואכלתיה שני חזקה א"ל בשוקאי בראי הואי בשוקים חיצונים שאין שיירות מהלכות שם (ומשם) [ושם] הייתי ולא הייתי יודע שהיית בביתי ולא מכרתי לך מעולם א"ל הא אית לי סהדי דאתית להכא כל שתא ושתא מאותן שנים שהחזקתי ל' יום בכל שנה והיית כאן ואילו לא מכרתו לי היה לך למחות א"ל כל ל' יום בשוקא הוי טרידנא כי שוק היה לי שם ל' יום בשנה ומנהג באי לשוק לסחור להתאכסן בשוק והייתי טרוד בשוק ולא נזכרתי לילך ולראות מי היה בביתי ואחר ימי השוק חזרתי מיד עם חבורתי ולא הייתי יכול לעיין בביתי ואמר רבא עביד אינש דטרוד בשוקא וכו' וטענתיה טענה, וכן כל דבר שטוען למה לא מיחה ונראה טענתו ברורה אין למחזיק חזקה. ובספר ישן מצאתי בשוקי בראי הואי ונראה בעיני.
ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בההוא ביתא א"ל מפלניא זבנתה דזבנה מינך א"ל לאו את מודית לי דדידי הוא ואת מינאי לא זבנתה זיל לאו בעל דברים דידי את אמר רבא דינא קאמר ליה, וכגון דאותו דזבנה מיניה לא החזיק בה ולא דר בה מעולם וגם זה האחרון לא נגמרה חזקתו ג' שנים אבל אם יש עדים שהחזיק בה הראשון ג' שנים או אם דר בה הראשון אפילו יום אחד והשיני החזיק בה ג' שנים לא, כדאמרינן [מ"א:] בההוא גברא דדר אקשתא בעיליתא (מ') [ארבע] שנין אתא מרי ביתא אשכחיה א"ל מאי בעית בההוא ביתא א"ל מפלניא זבנתיה דזבנה ממך אתא לקמיה דר' חייא א"ל אייתי סהדי דדר ביה ההוא אפילו חד יומא ואוקמינא בידך דטענינן ללוקח ואמרינן זבנה ההוא מיניה, ואפילו לא דר בה קמא אלא דאחזיק בתרא ג' שנין וטעין בפני זבנא קמא ממך מהימן כדאמר רב וחזיתא לדעתיה דחביבי דאי טעין בתרא קמי דידי זבנה ממך מהימן דמגו דאי בעי אמר ליה אנא זבנתיה מינך מהימן, אבל יש עדים שנראה בו הראשון כאדם שרוצה לקנותו לא דאמר רבא עביד אינש דסייר ולא זבין ודילמא לא זבין, ומדקא מדקדק תלמודא [א]מילתא דר' חייא [ו]אמר מהו ש"מ כוותיה קיימא לן.
<h2>דף ל:</h2>
ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בההוא ביתא אמר מפלניא זבינתה דזבנה מינך דהוא החזיק בו שני חזקה א"ל פלניא גזלנא הוא שגזלה ממני ויש לי עדים וגזלן אין לו חזקה א"ל אית לי(ה) סהדי דאתאי לגבך ואימלכי בך ואמרת לי זיל זבין ואם שלך הוא לא היית אומר לי לקנותה אמר ליה שהייתי אומר השיני נוח לי והראשון קשה הימנו, ואמר רבא דינא קאמר ליה, והכי הילכתא. ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בההוא ארעא א"ל מפלניא זבינתיה דזבנה מינך ואכלתיה שני חזקה אחרי קנייתה א"ל פלניא גזלנא הוא והבא מחמת גזלן אין לו חזקה א"ל הא אית לי סהדי דאתית לגבאי באורתא ואמרת לי זיל זבנא ניהלי א"ל אמינא למיזבן דינאי, ואמר רבא דינא קאמר ליה דעביד אינש דזבין דיניה ולא אזיל לבי דינא, והכי הילכתא. ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר מפלניא זבינתה ואכלתיה שני חזקה א"ל הא אית לי (סהדי) [שטרי] דזבינה לי מההוא פלוני זה ד' שנים א"ל מי סברת שני חזקה תלת קאמינא שני חזקה טובא קאמינא, ומסקנא דאי איכא סהדי דאכלה ג' שנים קודם הזמן שטרו של המערער זה נגמרה חזקתו ומוקמינן לארעא בידיה דלא הו"ל לאזדהורי בשטר טפי מג' שנין, אבל לא אכלה אלא ב' שנין קודם זמנו דשטר של המערער שטרא קלא אית ליה ואין מחאה גדולה מזו והוי ליה לאיזדהורי בשטר עד שיוציא זה שטרו המאוחר והוה שטרא דידיה קדים וזכי ביה ומדלא נזהר איכא למימר פסול הוה או זייוף או לא הו"ל שטרא אלא בגזלנותא אחזיק בה והדרא לבעל השטר דהוה זכי בשטרא, ואע"ג דזה בעל השטר שתק ד' שנים ולא ערער לא הפסיד כיון דאתי בשטר, ואמר רבא עביד אינש דקרי לשני טובא שני חזקה והכי הלכתא.
<h2>דף לא.</h2>
זה אומר של אבותיי הוא הבית שאתה דר בו ומה אתה עושה בו וזה אומר של אבותיי ולפיכך אני דר בו והמערער הביא עדים דשל אבותיו הוא והמחזיק הביא עדים דאכלה שני חזקה, אמר רבא מה לו לשקר לומר דשל אבותיו היה אם לא היה אמת אי בעי לשקר ואמר אנא מינך זבינתיה כיון דאית ליה סהדי דאכלה שני חזקה אלא ודאי לא משקר במה דא"ל של אבותי הוא ולא מפקינן לה מיניה דהו"ל כאלו תרווייהו אייתי סהדי דאבהתא ואוקי תרי לבהדי תרי וארעא היכי דקיימא תיקום, א"ל אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן שנכחיש את העדים שמעידין שהוא של אבותיו (היא) של זה על ידי מה לי לשקר לא אמרינן אלא נוקי ארעא בחזקת מאן דאייתי סהדי דאבהתא, והכי הילכתא דאביי כרבא קאי דאמר לקמן [ל"ג:] זה אומר של אבותיי כהדין עובדא עד סבר רב חסדא למימר מה לו לשקר אי בעי א"ל מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה ואביי ורבא לא ס"ל הא דרב חסדא מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן. הדר אמר האי דאייתי סהדי דחזקה אין דאבהתך היא ומינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה והאי דקאמר של אבהתיי דסמיך לי עלה על ידי שלקחתיה כדאבהתיי, ואמר עולא טוען וחוזר וטוען כיון שאינו סותר טענתיה קמא ויכול לקיימה כמה שאמר דסמיך לי עלה כדאבהתיי, אבל אם סותר דברו הראשון כגון שאמר תחילה של אבותיי ולא של אבותיך ועכשיו טוען מינך זבנתה דסותר מה שאמר של אבותיי ולא של אבותיך אינו חוזר וטוען ודיינין אחר טענתו ראשונה, וכן אם לא סותר דברו הראשון אלא שלא טען טענתו אחרונה בעודו לפני ב"ד אלא שיצא לחוץ וחזר וטען אין טענתו אחרונה כלום דאמרינן טענתיה אגמרוה לשקר. וכל זה הדין היכי דבעא לחזור מטענתיה ראשונה מחמת עדים אבל מי שטען שקר כדי לפטור את עצמו וכשחייבוהו ב"ד לישבע חוזר וטוען ומפרש דבריו כגון מנה לי בידך והלה אומר החזרתיו לך וכשבא לישבע אמר אפרש לכם כיצד החזרתיו לו שהוא נתנו לי ואמר (הי) [הרי] הוא שלך במתנה מיגו דאי בעי קאי בטענתו ראשונה מישתבע ומיפטר כי חזר וטען ופירש אין זה חוזר וטוען ומישתבע שנתנו לו ופטור דמוקמינן ממונא ביד מי שהוא בידו ע"י מיגו כדלקמן [ל"ב:] דאמרינן (מתנה) [ארעא] היכא דקיימא תיקום ע"י מיגו ואע"פ שאין עדים שנתנו לו אלא שהוא אומר נתנו לי הויא מתנה הואיל ותפיס דלא איברי סהדי אלא לשקרי, אבל הטוען דבר שנתחייב בו אינו יכול לחזור ולטעון ולפטור עצמו דכיון דאודי אודי דהודאת בעל דין כמאה עדים, וכן כל היכא דמשתעי מיליה אבראי שלא בפני ב"ד והיה אומר של אבותיי הוא וכשבא לבית דין טען מינך זבנתה ואכלתי שני חזקה דחוזר וטוען דעביד אינש דלא מגלי עיקר טענתיה אלא לב"ד שאינו רוצה לגלות עיקר טענותיו לבעל דינו וכן הלכה.
וב"ד שטעו בדין מחמת שלא מצא הבעל דין עדות וחייבו את הזכאי וזיכו את החייב ואח"כ מצא עדות מחזירין אותו הדין ולא יחושו לזילותם דהא רב נחמן [ל"א:] דן הכי ורב אשי קאי כוותיה וכן אם טעו בדבר הלכה מחזירין הדין, אבל אם טעו בשיקול הדעת אין מחזירין.
זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי המערער אייתי סהדי דאבהתיה הוא ואכלה שני חזקה והמחזיק אייתי סהדי דהוא אכלה אותן שני חזקה עצמן שהעידו העדים אחרים שאכלה המערער ומכחישין אילו את אילו, אמר רב נחמן אוקי אכילתן לבהדי אכילתן כלומר אוקי תרי לבהדי תרי על האכילה דמכחישי בה אהדדי ואין כאן עדות ואוקי ארעא בחזקת אבהתיה דלא איתכחיש בה, א"ל רבה והא עדות מוכחשת הוא דהא מוכחשים הם באכילה, א"ל נהי דאיתכחש באכילה באבהתא מי איתכחש במאי דלא איתכחיש לא איתכחיש וקיים עדותן, ומוקמינן רב נחמן כרב הונא דאמר שני כיתי עדים המכחישות זו את זו אמר רב הונא זו באה בפני עצמה ומעידה, והילכתא כרב נחמן בדיני וכיון דהכי הילכתא נמי בהא כרב הונא, ותרווייהו כר' שמעון בן אלעזר דאמר [לקמן מ"א:] לא נחלקו בית שמאי וב"ה על שתי כיתי עדים אחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתים שיש בכלל מאתים מנה ולא הוי הכחשה אלא באידך מנה ואפ"ה במאי דלא איתכחיש לא איתכחיש ואפילו בבת אחת אמרי בית הלל במאי דלא איתכחיש לא איתכחיש, וכבר הארכתי בו בתשובה שהשבתי לחכמי רינשבורק [בסימן מ"ג], ורב נחמן הוציא הקרקע מיד המחזיק ונתנו למערער שהיה לו עדות אבות, הדר אייתי זה המחזיק עדות שהיה לו של אבותיו אמר רב נחמן אנא אחתיניה למחזיק מן הקרקע ונתנוהו למערער ואנו נחזיר למחזיק ונאמר טעינו ולזילותא דבי דינא לא חיישינן דכיון דיש לזה ולזה עדות אבות ועדות אכילה אוקי תרי להדי תרי וארעא היכא דהות קיימא מתחילה כשבאו לדין תיקום כי לא היה הדין הראשון כלום כיון דיש לזה עדות אבות ולא חיישינן לזילותא דבי דינא למימר טעו וכן הלכה, ואני פרשתי בעניין אחר בקונטרס תשובות שכתבתי לחתניי שיחיו.
<h2>דף לב:</h2>
ההוא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר מינך זבינתה והא שטרי א"ל שטרא זייפא הוא גחין לחיש ליה לרבה אין זייפא הוא ומיהו שטרא מעליא הוה בידי ואירכס לי ואמינא אינקוט כל דהו בידי, אמר רבה למה לו לשקר אי בעי אמר שטרא מעליא הוא וכגון שהעידו העדים החתומין (או) שהיא חתימתן, א"ל רב יוסף אמאי סמכת להחזיקו בקרקע אהאי שטרא משום דהעדים מקיימין אותו אתה אומר מה לו לשקר האי שטרא חספא בעלמא הוא כיון שהוא מודה שזייף הוא, והילכתא כוותיה דרבה דכיון דהוא מוחזק ועומד בעל השטר והעדים מקיימין אותו דמהמנינן ליה על ידי מיגו דוודאי הוה ליה שטרא מעליא ולא מפקינן לארעא מיניה דהיכא דקיימא תיקום. ההוא דא"ל לחבריה הב לי מאה זוזי דמוזיפנא לך והא שטרי א"ל שטרא זייפא הוא גחין לחיש ליה לרבה אין שטרא זייפא הוא מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס ואמינא אינקוט כל דהוא בידי אמר רבה מה לו לשקר וכו' אמר רב יוסף אמאי קא סמכת וכו', וכרב יוסף הילכתא דזוזי היכא דקיימי תיקום דלא מפקינן ממונא אלא בראייה ברורה ולא על ידי מיגו דעל ידי מיגו מחזקינן המוחזק בממון וע"י מיגו לא מפקינן ממון. ההוא ערבא דאמר ליה ללוה הב לי מאה זוזי דפרעתינהו למלוה והא שטרא שהיה למלוה וכשפרעתיו לקח[תי] ממנו א"ל לאו פרעתיך ודחיתני על השטר א"ל לאו הדרת ושקלתינה מינאי, ומסקנא של דין זה כרב יוסף דהיכי דקיימי זוזי תיקום כיון שהודה הערב שפרעו בטל השטר ולא אמרינן מה לו לשקר הא אי בעי אמר לא פרעתני וכי אמר הדרת ושקלתינהו דהו"ל מלוה אחרת ובעל פה, אבל אם אמר הערב הדרתינהו לך מחמת שייפי וסומקי אכתי אית לשעבודא דשטרא שלא נפרע ולא בטל (וכל) [וכן] הלכה.
רבה בר שרשן [ל"ב:] נפק עליה קלא דאכיל ארעא דיתמי שהיו העולם יודעים שמשכנה אביהן לו במשכנתא דסורא וכבר כלו שני אכילתו אתא לקמיה דאביי והודה דוודאי כלו אלא דהוה בעי למיכלה בשביל זוזי אחריני שהיה לו על אביהן בלא שטר, ואמר ליה אביי לקוחה היא לא מצית אמרת דנפק עליה קלא וכו' שהעולם יודעין שבמשכון החזקת בו ואינה חזקה, וכן הלכה דכל חזקה שתחילתה על ידי משכון או על ידי שכירות או על ידי אריסות או על ידי אפיטרופא אפילו יש בידו כמה שנים לא הוי חזקה ולא קנו אלא בשטר, אבל אם השוכר יצא מן הבית והכניס אחר תחתיו בבית ושתק המשכיר וטוען השוכר אתה מכרתו לי יש לו חזקה, וכן אריס שיצא מאריסותיה והוריד אריס אחר תחתיו ושתק בעל השדה וטוען האריס אתה מכרתו לי הוה חזקה, דאמר רב נחמן [מ"ו:] אריס שהוריד אריס תחתיו יש לו חזקה לא עביד אינש דמחתי אריסי ושתיק, והוא הדין דלא עביד אינש דמוגרי ביתיה באפיה ושתק, אבל אם הוריד האריס אריס אחר עמו לעזור לו אין לו חזקה (אימא בהימצא שדיה) [אימור הרמניא שויוה]. [אריס] מעיד לבעל השדה על השדה שהוא אריס בו אם אין פירות בשדה, אבל אם פירות בשדה נוגע בעדותו הוא ואינו מעיד, וכן השוכר את הבית מעיד לבעל הבית להעמידה בידו אם השכירות בידו אבל אם נתן השכירות נוגע בעדותו הוא ואינו מעיד. והא דאמרינן [ל"ה:] אילו כביש שטר משכנתא ואמר לקוחה היא בידי כו' הכי קאמר אילו נשבע שבמשכון [לא] באתה לידו וכביש ליה לשטרא משכנתא אבל אי וודאי (ידע) [ידוע] לא מצי אמר. ומעשה דההוא גברא [מ':] דמשכן פרדיסא לחבריה לתלת שנין בתר דאכלה שני חזקה אמר אי מזבנת לה ניהלי מוטב ואי לא כבישנא לשטר משכנתא ואמי[נא] לקוחה היא בידי, וכגון דלא ידוע דבתורת משכון אכלה ועידי המשכנתא ליתנייהו.
<h2>דף לג.</h2>
מיגו דאי בעינא אמרי לקוחה היא בידי מהימנינא כי אמי[נא] אית לי זוזי יתירא גבי אבוהון מהימנינא בלא שבועה. שמעינן מהכא דעל ידי מיגו נאמן בלא שבועה, ובפרק המוכר את הבית [ע'.] אמרינן בעא מיניה רב עמרם מרב נחמן המפקיד אצל חבירו בשטר ואמר לו החזרתיו לך וכו' עד מאי נאמן נמי דקאמר בשבועה אלמא בטענת מיגו אינו נאמן אלא בשבועה, אלא נקוט האי כללא בידך דכל היכא דאיכא טענת מגו דאי הוה טעין ליה הוה בעי לאישתבועי כי הכא כי טען נאנסו ממני פקדונך הוה ליה לישבע שנאנס כי טען נמי החזרתיו לך בעי לישבע שהחזירו, וכל היכא דאי טעין טענת מגו לא בעי לאישתבועי כי הכא דרבה בר שרשן דכי טעין לקוחה היא בידי לא היה נשבע דחזקה במקום שטר קיימא וכי אית שטרא שלקחה אין צריך לישבע בחזקה נמי אינו נשבע (היכי) [וכי] טעין נמי זוזי אחריני אית לי גבי אביהן נאמן בלא שבועה, ועל דרך זה תקון כל מגו שבתלמוד דכל היכא דאי טעין המיגו ואינו צריך שבועה כי טעין נמי טענה אחריתי אינו נשבע וכל היכא דמישתבע אטענת מגו מישתבע נמי אטענתיה דטעין.
קריביה דרב אידי שכיב ושבק דיקלא רב אידי אמר אנא קריביה וההוא גברא אמר אנא קריביה טפי ממך ושניהם היו חוטפין הפירות ואוכלין לסוף אודי ליה ההוא גברא לרב אידי דהוא קרוב טפי אוקמיה רב חסדא ביד רב אידי הדקל, ותבע רב אידי גם הפירות שאכל האי גברא ואמר ליה רב חסדא כיון דלא שקלת אילן אלא בהודאתו אין לך ליטול אלא פירות שאחרי הודאתו ושלפני הודאתו שלו היו, ואביי ורבא לא סבירא להו הא דינא דרב חסדא אלא כיון דאודי אודי כלומר כיון דאודי שהוא קרוב והדקל שלו אודי גם בפירות שהן שלו ומחזירין לו וכן הלכה.
<h2>דף לג:</h2>
ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה אזל אייתי סהדי דאכלה תרתין שנין אמר רב נחמן הדרא ארעא והדרא פירי שאכל, אמר רב זביד אי טעין ואמר לפירות ירדתי מהימן פירוש אם מתחילה כשטען מינך זבנתה היה טוען לפירות ירדתי כלומר קניתי פירות של ב' שנים שאכלתי ממך נאמן ובשבועה, ולא שיטעון טענה זו אחרי טענה הראשונה דהוה ליה חוזר וטוען. האומר לחבירו מה אתה עושה בביתי והלה אומר מינך זבנתה ואכלתיה שני חזקה והביא עד אחד דאכלה ג' שנים כן הוא הדין ביתא הדרה כיון שאין לו ב' עדים ועל השכירות של בית ישבע שאין חייב לו שכירות ופטור אעפ"י שהעד מעיד שדר בו ג' שנים דהא העד לסייעו קאתי ומעיד דשלו הוא כאשר טען הוא (והי) [ואי] הוה עוד עד אחד היה פטור אפילו משבועה שהרי הבית שלו היה, אבל אם היה העד מעיד על אכילת ב' שנים דלא מסייע ליה דאין כאן חזקה דאפילו היו שנים לא הוי כלום (היה) [הוא] מיחייב לשלם שכר הבית לבעליו דהא העד מחייבו שבועה שלא דר בו ואינו יכול לישבע שהרי הודה שדר אלא שאמר בשלי גרתי הוה ליה דין זה כדינא דרבי אבא דהמחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, הילכך יתן שכר כדאמרינן ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בההוא ארעא אמר ליה מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה אזל ואייתי חד סהדי דאכלה תלת שנין סברי רבנן קמיה דאביי למימר היינו נסכא דר' אבא כו'.
<h2>דף לד:</h2>
שנים המריבין על חפץ אחד זה אומר שלי הוא וזה אומר שלי הוא והחפץ ביד האחד מהן ואמר אידך לבית דין תוציאו ממנו החפץ ויהא בידכם עד שאברר בעדים שהוא שלי לא תפסינן דאין דין להוציא מידו בלא עדות, ואם טעו ב"ד והוציאו מידו בלא עדות והלך ולא מצא עדות וחזר ואמר אפקוה מידכם בפנינו וכל דאלים גבר לא מפקינן מידינו עד שיברר האחד (שיהא) [שהוא] שלו דילמא אי מפקי ליה בית דין אלים האי דלאו הוא דיליה ולא תקין דליפקו בי דינא מה שבא לידם עד מבררי דמאן הוא, ואי מברר האי דאפקוה מיניה מהדרינן ליה ולזילותא דבית דינא לא חיישינן כדאמר ההוא ארבא דהוו מינצי עלה בי תרי כו'. זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ואין אחד מהן מוחזק מחבירו ואין עדות עכשיו לא לזה ולא לזה אמר רב נחמן אמרי להו בי דינא אין אנו נזקקין לכם אלא דאלים מינכון למיתפס גבר עד שיברר חבירו שהוא שלו ואם לא יברר לא נסיב. וכן אם אחד מן השוק אלם [ל"ה:] ותפס, תפס עד שיברר אחד מאלו שהוא שלו.
<h2>דף לה:</h2>
רבה בר שרשן [ל"ב:] נפק עליה קלא דאכיל ארעא דיתמי שהיו העולם יודעים שמשכנה אביהן לו במשכנתא דסורא וכבר כלו שני אכילתו אתא לקמיה דאביי והודה דוודאי כלו אלא דהוה בעי למיכלה בשביל זוזי אחריני שהיה לו על אביהן בלא שטר, ואמר ליה אביי לקוחה היא לא מצית אמרת דנפק עליה קלא וכו' שהעולם יודעין שבמשכון החזקת בו ואינה חזקה, וכן הלכה דכל חזקה שתחילתה על ידי משכון או על ידי שכירות או על ידי אריסות או על ידי אפיטרופא אפילו יש בידו כמה שנים לא הוי חזקה ולא קנו אלא בשטר, אבל אם השוכר יצא מן הבית והכניס אחר תחתיו בבית ושתק המשכיר וטוען השוכר אתה מכרתו לי יש לו חזקה, וכן אריס שיצא מאריסותיה והוריד אריס אחר תחתיו ושתק בעל השדה וטוען האריס אתה מכרתו לי הוה חזקה, דאמר רב נחמן [מ"ו:] אריס שהוריד אריס תחתיו יש לו חזקה לא עביד אינש דמחתי אריסי ושתיק, והוא הדין דלא עביד אינש דמוגרי ביתיה באפיה ושתק, אבל אם הוריד האריס אריס אחר עמו לעזור לו אין לו חזקה (אימא בהימצא שדיה) [אימור הרמניא שויוה]. [אריס] מעיד לבעל השדה על השדה שהוא אריס בו אם אין פירות בשדה, אבל אם פירות בשדה נוגע בעדותו הוא ואינו מעיד, וכן השוכר את הבית מעיד לבעל הבית להעמידה בידו אם השכירות בידו אבל אם נתן השכירות נוגע בעדותו הוא ואינו מעיד. והא דאמרינן [ל"ה:] אילו כביש שטר משכנתא ואמר לקוחה היא בידי כו' הכי קאמר אילו נשבע שבמשכון [לא] באתה לידו וכביש ליה לשטרא משכנתא אבל אי וודאי (ידע) [ידוע] לא מצי אמר. ומעשה דההוא גברא [מ':] דמשכן פרדיסא לחבריה לתלת שנין בתר דאכלה שני חזקה אמר אי מזבנת לה ניהלי מוטב ואי לא כבישנא לשטר משכנתא ואמי[נא] לקוחה היא בידי, וכגון דלא ידוע דבתורת משכון אכלה ועידי המשכנתא ליתנייהו.
ישראל שבא מחמת גוי שקנה מגוי קרקע שהיא של ישראל הרי הוא כגוי מה גוי אין לו חזקה דאפילו החזיק בו הגוי כמה שנים אינה מוחזקת בידו של גוי דסתם גוי אנס הוא ודילמא אנסה מישראל זה שהיתה שלו אלא בשטר שקנאה (מן) הגוי [מן] הישראל, אף בישראל הבא (מן) [מחמת] הגוי ולא החזיק בה הגוי או החזיק בה וכי קנאה מן הגוי החזיק בה כמה שנים וטען מינך זבנתה ואכלתי שני חזקה אינה חזקה דכיון דתחילת ירידתו בה היה מכח [גוי] אנס הוא בה ונתיירא זה למחות, כדפרישית לעיל דכל חזקה שתחילתה על ידי משכון או על ידי גזלנות אינו יכול ליטעון אחר כך קניתיה והחזקתי בה אלא אם כן יביא שטר שקנאה אחרי כן הכא נמי דמתחילתה על ידי אנס גוי באת לידו אינו יכול ליטעון אחרי כן קניתיה ממך והחזקתי בה אלא אם כן יביא שטר שקנאה. ואם תאמר מהא דתנו רבנן [גיטין נ"ח:] לקח מסקריקון ואכלה ג' שנים בפני הבעלים וחזר ומכרה לאחר אין הבעלים יכולין לומר ללוקח שני כלום היכי דמי אי דקא טעין ואמר מינך זבינתא אפילו ראשון נמי, אלמא הבא מן הנכרי טעין ואמר מינך זבינתא אית ליה חזקה. תריץ סקריקון שאני דתקינו רבנן ביה כי לקח מבעל הבית והדר מסקריקון דמקחו קיים הילכך כי טעין מינך זבינתא קודם מן הסקריקון ואכלתי שני חזקה הויא חזקה אבל לקח מן סקריקון וחזר ולקח מבעל הבית אפילו בשטר מקחו בטל דמחמת פחד סקריקון מזבין ולא גמר ומקני, אבל הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אמרינן התם דאין (חזקתו) בו דין סקריקון דאפילו לקח מן האנפרות וחזר ולקח מבעל הבית מקחו קיים, מיהו אשמעינן הכא דכי מתחילה בא לו מחמת גוי דאין מקחו קיים אלא בשטר. ואי ליכא דידע [ל"ו.] שהוא בא מחמת גוי ולא מחמת עצמו שטעין כשאמר לו מה אתה (אותה) [עושה] בתוך שלי והלה אמר קמאי דידי זבנה מינך גוי ומכרה לי והחזקתי בה מהימן מגו דאי בעי אמר מינך זבנתא והחזקתי בה. וכל אדם שהוא אנס או אלם אין חזקתו חזקה כי מתייראין למחות עליהם וכל מקום שאין יכול המערער למחות חזקת המחזיק אינה חזקה, וכן אין מחזיקין עליהם כי כל הקונה מהם ודאי נזהר בשטרו לעולם ולא מצי אמר היה לי שטר ואבד דכיון דאלם הוא אומר הלואי אם בשטרי אזכה בו, כדאמרינן דבי ריש גלותא לא מחזקי בן ולא מחזקינן בהן.
<h2>דף לו.</h2>
וכן הבא לקוץ אילנות של חבירו ואומר קניתיה ממנו נאמן ולא מחינן בידיה דלא חציף אינש למיגזר דיקלא דלאו דיליה, מיהו כשיבוא בעל האילנות אם יאמר לא מכרתים צריך לישבע שמכרם לו ואם בעל האילנות לפנינו כשבא לקוץ ואומר לא מכרתים עליו השבועה שלא מכר ולא יקוץ. וכל המחזיק ואינו נהנה מחזקתו כגון שזורע מקום שהבהמות מצויות לאוכלן או שהקרקע רע ואינו עושה יותר מזריעתו לא הוי חזקה, כדאמר האי מאן דאחזיק [מגודא דערודי ולבר ל"ה חזקה] ולכך לא הוי חזקה דבעל הקרקע אינו חושש למחות דמימר אמר כל דזרע ערודי אכלי לה וכשיראה לבסוף שלא יהנה יניחנו ויצא וגם בעל הקרקע אינו חסר דהא לא היה זורעו מפני הערודים, וכן נמי מפיק כורא ועייל כורא לא הוי חזקה דלבסוף יניחנו ויצא. וכל חזקה שאין עמה טענה כגון מה אתה עושה בתוך שלי והוא אומר שלא אמר לי אדם דבר והחזקתי בו בשופי אינה חזקה אף על פי שלא מיחה שכנגדו.
ואם הוא שדה צריך שיחזיק בו ג' שנים לחרוש ולזרוע ולאכול הפירות כשנתבשלו, אבל שמט ואכיל קודם בישולן אינו חזקה, כדאמרינן אכלה שחת אינה חזקה. ואם בית העשוי לדירה והסגירו ולא דר בו אינה חזקה שכל דבר צריך להחזיק בו כדרך תשמישו, וסעד לפירוש זה מצאתי בערוך.
הטוען לחבירו מה טיבו של עבדי אצלך והלה משיב אתה מכרתו לי והחזקתי בו שנה או שנתיים אינה חזקה ג' שנים הוי חזקה, דתנן והעבדים חזקתן ג' שנים ורמינן עלה והאמר ריש לקיש הגודרות אין להן חזקה ותריץ רבא אין להן חזקה לאלתר אבל יש להן חזקה לאחר ג' שנים. ואם קטן הוא העבד המוטל בעריסה יש לו חזקה לאלתר, ואף על פי שיש לו אם ויש לומר שהיא נשאו לביתו של זה ושכחו שם דודאי האם אינה שוכחת בנה ויוצאה וכיון שהוא כאן ודאי אדונו מכרו. וכן בהמות שהולכין מאיליהן לכאן ולכאן אין אדם יכול ליטעון עליהם לקחתים לקנותם בחזקה לאלתר דאיכא למימר מאיליהן נכנסו לביתו של זה ולא קנאם דגודרות אין להם חזקה. והא דהנהו עיזי דאכלו חושלא בנהרדעא ואמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן מיגו דיכול לומר לקוחין הן בידי, הא מתרצינן שאני עיזי דמסירי לרועה ומידא לידא משלמין להו לבעלים ואין יכולין לילך לביתו של אחר אם לא מדעת הבעלים.
<h2>דף לח:</h2>
ומחזיקין בניכסי בורח מעירו בשביל ממון שהוא חייב שהרי יכול למחות, ואין מחזיקין בניכסי בורח מחמת רציחה שהרי מתיירא למחות שלא ישמעו גואלי הדם ויהרגוהו שם. ובין אמר המוחה לא תימרו ליה למחזיק ובין אמר לא תפיקו שותא ובין אמרי העדים לא אמרינן ליה למחזיק הויא מחאה ואין חזקה למחזיק.
<h2>דף לט.</h2>
וכן אם מיחה בתוך שלש אפילו שלא בפני המחזיק הויא מחאה, דאמר רבא אמר רב נחמן מחאה שלא בפניו הויא מחאה, והיכי דמי מחאה שלא בפניו אמר רב זביד פלניא גזלנא הוא דקאכיל לארעאי למחר תבענא ליה בדינא ואפילו אמר לא תימרו ליה ואפילו אמרו אינהו לא אמרין ליה דכל מילתא דלא רמייא עליה דאינש אמרה ולאו אדעתיה וחברך חברא אית ליה ואי אפשר דלא שמע המחאה והוה ליה לאזדהורי בשטרא ומדלא נזהר יפסיד.
<h2>דף לט:</h2>
ואם היתה ביד המחזיק ו' שנים או ט' שנים צריך המערער להביא עדים שמיחה בסוף כל שלש, דאמר ריש לקיש צריך למחות בסוף כל ג' ואם לא מיחה בסוף כל ג' נגמרה החזקה, וכגון שאין המוחה בא בשטר על הקרקע אלא שיודע שהקרקע היה שלו שיכול המחזיק לטעון אחרי מחאתך ראשונה לקחתיה ממך ולהכי לא מחית בסוף אותן שלשה שנים, אבל אם עירערו ומחאתו מחמת מתנה או מכירה שיש לו על אותה קרקע וכשמיחה פעם ראשונה אמר פלוני גזלנא הוא שגוזל ממני קרקע שיש לי שטר מתנה או מכירה עליו אפילו שתק אחרי כן כמה שני חזקות שלא מיחה אינה חזקה שאין יכול לטעון אחרי מחאתך ראשונה לקחתיו ממך והוה לי שטרא ואירכס דכיון דיש לזה המערער [שטרא] כי זבנה הול"ל אהדר לי שטרא שיש לך על הקרקע, (ואמר) [ואם אמר] לו אבדתיו הוה ליה לזה לאזדהורי בשטריה שמכרה ואי לא אפסיד.
והלכתא מחאה בפני שנים, ומחאה שלא בפניו הוי מחאה. וצריך למחות בסוף כל שלש כדריש לקיש, ואע"ג דתהי בה ר' יוחנן אדריש לקיש תהי ולא פליג וכיון דלא פליג הכי הלכתא, ואף על גב דאמר רב כיון שמיחה שנה ראשונה שוב אינו צריך למחות רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. וצריך המערער שתהא מחאתו שנייה מעין ראשונה, דתני בר קפרא ערער בסוף ג' וחזר וערער בסוף ג' אם מחמת טענה ראשונה ערער אין לו חזקה למחזיק ואם לאו שערער תחילה ואמר פלוני גזלנא הוא ולסוף ערער ואמר מכרתיה לו ולא נתן לי דמים או ערער אחר יש לו חזקה למחזיק שהרי הודה במחאה ראשונה דליתא והרי כאן חזקה בלא מחאה.
<h2>דף מ.</h2>
מחאה בפני שנים אין צריך לומר כתובו [מ'.] אלא מעצמן כותבין דסברא הוא דלמה מחה בפניהם כי אם שיכתבו ויזכרו ויעידו היום ולמחר וכן מודעא, אבל הודאה צריך לומר כתובו דילמא להכי אודי כדי שלא יכפור עוד ולא שיכתוב דמסתמא ניחא ליה במלוה על פה ממלוה בשטר. קנין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו, דמסתמא כיון דמקנה ליה בקנין ניחא ליה דתיהוי שריר ולכתבו סתם קניין לכתיבה עומד דוודאי ניחא ליה למיקנה. רבה ורב יוסף דאמרו תרווייהו לא כתבינן מודעא אלא [אמאן] דלא ציית דינא אבל אם הוא ציית דינא יתקפנו לדין ולא יכתבו מודעא עליו, ואביי ורבא אמרו כותבין אפילו אמאן דציית כגון על ידי אונס כדמסיק ואזיל מודעא דמאי אי דגט ומתנה שאונסין אותו ליתן גט או מתנה גילוי מילתא בעלמא הוא שאנוס הוא ומאי צייתות דינא שייך הכא ואי דזביני שאונסין אותו למכור (לימא ב)הא אמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני דתלוה וזבין זביניה זבינא דכל המוכר אי לאו דאניס מחמת דוחקו לא מזבין ואפילו הכי זביני זבינא בתלוה וזבין נמי לא שנא, והוא דלא מסר מודעא אבל מסר מודעא לא קנה כדאמר [לקמן מ"ח:] טבי תלה לפפי (אביצרא) [אכינרא] וזבין חתם רבה בר רב הונא אמודעא ואשטר מכירה, ומסקנא אי לאו מודעא מאן דחתם אשטר מכירה שפיר חתם ומקויימת הוה אע"ג דבאונס הוה אבל השתא דאיכא מודעא מכירה בטילה הוא. ומשני מודה רבא היכא דאניס [כמעשה דפרדיסא] כלומר לעולם בזביני פליגי ואמרי רבה ורב יוסף דאי ציית הוא הקונה לא כתבינן מודעא עליה אלא יתבענו המוכר לדין על אונסו, אביי ורבא אמרי אפילו ציית דינא כתבינן אם הוא אנוס כמעשה דפרדיסא דההוא גברא דמשכין ליה פרדיסא לחבריה לתלת שנין בתר דאכלה שני חזקה א"ל אי מזבנת לי נהלי שפיר ואי לא כבישנא לשטר משכנתא ואמרי לקוחה היא בידי כי האי אונס כתבינן דאי מזמין ליה לדינא יטעון לקוח הוא בידי.
וכי כתבינן אונס מודעא צריכי למיכתב (הכינו) [הכי ידענו] באונסא דודאי אנוס הוא, והוא דאנוס מאחרינא שאנסו הקונה למכור לו כגון מעשה דפרדיסא ומעשה דטבי תלא לפפי אביצרא, אבל אניס אונסא דנפשיה כגון שצריך למעות שאונסין אותו בעלי חובין למכור וכיוצא בו אינו אונס והמכירה קיימת דכל דמזבין אי לאו דאנסוה זוזי לא מזבין ואפילו הכי מכירה קיימת.
וכי איכא אונסא ומסר מודעא דידיעא אפילו ביטל כל מודעי לא בטילה מודעא ובטילה המכירה דכי היכי דאניס על המכירה אניס על הביטול, כדרב (הונא) [כהנא לקמן מ"ז:] דאמר אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור, ואף ע"ג שכתב בשטר ומכרתי לו שלא באונס המודעא מבטל השטר דודאי מחמת אונסו כתב ליה הכי. ואם תאמר א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם דתקון לכתוב [ביטול] (ו)כל מודעי בשטרי כיון דלא מבטלא מודעא, כבר נשאלה שאילה זו לפני רבינו האיי והשיב דלא איתקן לשטרי מכירה אלא לשטרי מתנה וגט דלא שייך בהן אונס ידוע אלא גלויי דעתיה דלא צבי במתנה ובגט שיהא מקויים אלא לפי שעה הילכך כי הדר וגלי דעתיה דבעי שיהא מקויים ובטיל (ו)כל מודעי הוי ביטול ומקויים הגט והמתנה, ואמר נמי (כל) דצריכי כל דיהבי גיטא לבטולי מודעא באפי סהדי ומתבטלי, ופירוש המודעות שאמר הנותן באפי סהדי פלוני בעי (דאתי) [דאתן] ליה שדי ואנא צריכנא ליה לדבר פלוני ולא מצינא לאישתמוטי מיניה מלאותיביה ליה וכען מגלינא קדמיכון דמה יהיבנא ליה לא צבינא דתיהוי מתנתא אלא דחויי בעלמא מדחינא ליה והוו (כל) מודעי ומודעי דמודעי פירוש דאמר הנותן דברים יש בלבי על מה אני נותן לפלוני ואני מגלה לכם (דלבי אפרשם שלו) [אח"כ מה דבלבי ועד שלא אפרש לא יהא] המתנה מתנה ומודעי דנפקי מגו מודעי שאמר הנותן לסהדי אי מפציר בי המקבל לבטולי המודעא זו אני מוסר לכם מודעא דלא תיתבטיל ואם יפציר בי לבטל גם מודעא דמודעי הריני מוסר עוד מודעא על אותה מודעא דלא תיבטל וזה עד סוף כל מודעי דמודעי שמסרתי, ותקינו כן רבנן בתראי למיכתב כן בגיטא כי היכי דליבטלי מודעי דלא פסיל גיטא ובמתנה נמי כיון דאונסא דמינפשיה והביטול אינו אלא גילוי דעתא כי גלי נמי דבטיל הוי ביטול, ואפילו לא בטיל בפירוש כיון דאקני סתם קניין לכתיבה עומד אדעתא דליכתבי ליה כתיקון חכמים אקני והוי כאילו בטיל בפירוש דאמר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש הכא נמי כל דמקני אדעתא דרבנן מקני, ורבנן תקינו ביטול מודעי בשטרי דמתנה אבל בשטרי מכר לא תקון דהא אניס הוא כדפרישית, ודורות אחרונים אגב דחזו לביטול בשטרי מתנות הינהיגו לכתוב גם בשטרי מכר וליתא. ואם (מכר) [מסר] על המתנה מודעות דאונס ידוע אפילו בטלה לא תיבטיל דכי היכי דאנוס על המתנה אנוס נמי על הביטול, אבל עבר האונס וביטל הוי ביטול וכן במכירה.
<h2>דף מ:</h2>
רבה בר שרשן [ל"ב:] נפק עליה קלא דאכיל ארעא דיתמי שהיו העולם יודעים שמשכנה אביהן לו במשכנתא דסורא וכבר כלו שני אכילתו אתא לקמיה דאביי והודה דוודאי כלו אלא דהוה בעי למיכלה בשביל זוזי אחריני שהיה לו על אביהן בלא שטר, ואמר ליה אביי לקוחה היא לא מצית אמרת דנפק עליה קלא וכו' שהעולם יודעין שבמשכון החזקת בו ואינה חזקה, וכן הלכה דכל חזקה שתחילתה על ידי משכון או על ידי שכירות או על ידי אריסות או על ידי אפיטרופא אפילו יש בידו כמה שנים לא הוי חזקה ולא קנו אלא בשטר, אבל אם השוכר יצא מן הבית והכניס אחר תחתיו בבית ושתק המשכיר וטוען השוכר אתה מכרתו לי יש לו חזקה, וכן אריס שיצא מאריסותיה והוריד אריס אחר תחתיו ושתק בעל השדה וטוען האריס אתה מכרתו לי הוה חזקה, דאמר רב נחמן [מ"ו:] אריס שהוריד אריס תחתיו יש לו חזקה לא עביד אינש דמחתי אריסי ושתיק, והוא הדין דלא עביד אינש דמוגרי ביתיה באפיה ושתק, אבל אם הוריד האריס אריס אחר עמו לעזור לו אין לו חזקה (אימא בהימצא שדיה) [אימור הרמניא שויוה]. [אריס] מעיד לבעל השדה על השדה שהוא אריס בו אם אין פירות בשדה, אבל אם פירות בשדה נוגע בעדותו הוא ואינו מעיד, וכן השוכר את הבית מעיד לבעל הבית להעמידה בידו אם השכירות בידו אבל אם נתן השכירות נוגע בעדותו הוא ואינו מעיד. והא דאמרינן [ל"ה:] אילו כביש שטר משכנתא ואמר לקוחה היא בידי כו' הכי קאמר אילו נשבע שבמשכון [לא] באתה לידו וכביש ליה לשטרא משכנתא אבל אי וודאי (ידע) [ידוע] לא מצי אמר. ומעשה דההוא גברא [מ':] דמשכן פרדיסא לחבריה לתלת שנין בתר דאכלה שני חזקה אמר אי מזבנת לה ניהלי מוטב ואי לא כבישנא לשטר משכנתא ואמי[נא] לקוחה היא בידי, וכגון דלא ידוע דבתורת משכון אכלה ועידי המשכנתא ליתנייהו.
במתנתא טמירתא דפסולה אמר רב יוסף תרי לישני חד דאמר להו לסהדי אטמורו וכתובו ואידך לישנא דלא אמר להו לסהדי תיתבו בשוקא ובברא ותכתבו, ואמרי איכא בין הני תרי לישני סתם דלא אמר לא אטמורו ולא תכתבו בשוקא, ובמסקנא אמרינן סתמא מאי רב אשי אמר חיישינן והויא מתנה טמירתא הילכך חיישינן, וכיון דהכי האידנא דכל מתנתא סתם הם היכא כתבינן בהו וכן אמר לנו פלוני כתבוה בשוקא וחתמוה בברא והוא לא אמר הכי אלא סתם אמר, ונראה דאהכי סמכינן דכיון דסתם קניין לכתיבה עומד אדעתא דהכי מקני דליכתבי כתיקון חכמים והרי הוא כמפרש כתבו לו כתיקון חכמים כדאמר בעלמא נמי כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ה"נ מקני לכתוב אדעתא דרבנן.
<h2>דף מא.</h2>
כל חזקה שאין עמה טענה שאין המחזיק טוען אתה מכרתו לי או נתתו לי אינה חזקה, ולא טענינן ליה אנן דילמא זבנה ליה ואירכס שטריה, שאין טוענין [אלא] ליורש וללוקח דתנן הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה אלא אומר ירשתי כן מאבא וכן לוקח אין צריך לומר אלא לקחתיה מפלוני וטוענין בית דין בשבילם כי אביו של זה או המוכר קנאה והחזיקו בה שני חזקה, בין החזיק בה המוריש בין החזיק בה היורש הויא חזקה וכן הלוקח דתנו רבנן [מ"ב.] אכלה אב שנה והבן שנה ולוקח שנה הרי זו חזקה וכ"ש אם אכלן אחד מהן לכולהו שני חזקה. ואפילו הוי בפניו (ד)חזקה שאין עמה טענה לא הויא חזקה כדאמר רב ענן שקל בדקא בארעיה אזל אהדר גודא בארעא דחבריה א"ל רב נחמן זיל אהדר א"ל והא אחזיקו בפניו ולא מיחה א"ל כמאן כר' ישמעאל דאמר כל בפניו לאלתר הוי חזקה בלא טענה לית הלכתא כוותיה אלא צריך טענה א"ל והרי יש לי טענה שאחיל לי דאתא וסייע בגודא בהדאי והוי כאלו נתן לי ואם לא היה נותנו לי היה מוחה א"ל מחילה בטעות הוא שלא ידע דנימחול דאי הוי ידע היה מוחה. רב כהנא שקיל בידקא עד כמאן כר' שמעון בן אלעזר דאמר לא נחלקו בית שמאי ובית הילל על שתי כיתי עדים דיש בכלל מאתים מנה מייתינא איגרתא ממערבא דלית הלכתא כר' שמעון בן אלעזר אלא כתנא קמא דאמר בשתי כיתי עדים נחלקו אבל בכת אחת דברי הכל נחלקה עדותן א"ל לכי (תויתי) [תיתי] הדרנא מדיני כלומר דלא (תויתי) [תיתי], ומדקם דינא הכי ש"מ דהלכתא כר' שמעון בן אלעזר.
<h2>דף מב.</h2>
המחזיק בקרקעו [ו]בתוך ג' של שני חזקה נתנוהו ומכרוהו בעלים הראשונים לאחר אין לך (חזקה) [מחאה] גדולה מזו, אם מכרן ונתן כל קרקעותיו ביחד (ולא) בכלל לא הויא מחאה דלית לה קלא למכירת קרקע זו שמחזיק זה בה שיזדהר בשטרו והויא חזקה כדמתרצינן כי תניא ההיא במוכר שדותיו סתם.
<h2>דף מב:</h2>
האומנין והאריסין והאפוטרופין אין להן חזקה דכיון דידוע דמעיקרא לאו בתורת זביני אתי לידייהו לא מצי אמרו דבתר הכי זבנוה אלא בשטרא כדפרישית לעיל, אבל שותף יש לו חזקה כשמואל, והוא דנחית לכולה ג' שנים ויש בה דין חלוקה דכיון דמעיקרא לא נחית לכולה והשתא נחית לכולה ג' שנים הויא חזקה, אבל אין בה דין חלוקה אין לו חזקה דמשום דאין בה דין חלוקה הוי משמש זה בכולה והדר חבריה.
<h2>דף מג.</h2>
ושותף שהקנה לחבירו חלקו בקניין וקיבל עליו אחריות דאתיא מחמתיה מעיד לו עליו אם בא אדם ועירער דהא לא נוגע בעדות הוא דבמה שהעמידה בידו בעדותו לא מהני ליה כלום, אבל אם קיבל אחריות דכולה עלמא אין מעיד לו דנוגע בעדות הוא דאי מפיק לה מיניה עליה הדר. האומר תנו מנה לעניי עירי ומסרבין היורשין לתת אין דנין בדייני אותו העיר, דכיון דעניים רמו עלייהו לפרנסן נוגעי בדינן הן, ואפילו (יתבי) [יהבי] הדיינין קיצותא דרמי עלייהו למיתן לעניי דניחא להו בריוח של עניים. והשותפין שומרי שכר הן זה לזה להתחייב בגניבה ואבידה אם כך התנו לשמור זה היום וזה למחר והשכר הוא בשכר שזה שומר לו היום גם הוא ישמור למחר דשמור לי היום ואשמור לך למחר שומר שכר, אבל אם שניהם שומרים ביחד בכל יום שמירה בבעלים הוי ופטור דכל אחד הוי במלאכתו ובמלאכת חבירו.
<h2>דף מד.</h2>
המוכר בית לחבירו שלא באחריות אעפ"כ אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו ונוגע בעדותו הוי דניחא לאוקמי בידיה דהאי כדי שימצא בעל חובו מקום לגבות, אבל מוכר פרה או טלית לחבירו שלא באחריות מעיד לו עליה שאין מעמידה בפני בעל חובו דאפילו עשאו אפותיקי ומכרו מכור הוא ואין בעל האפותיקי גובה וכל שכן בעל חוב אחר הילכך אין נוגע בעדות הוא, וכגון שלא היה למעיד זה קרקע מעולם אבל היה לו (ה)קרקע אמרינן דילמא מטלטלי אגב מקרקעי הקנה לבעל חובו ומשתעבדי ליה לבעל חובו הפרה והטלית ומעיד כדי להעמידה בפניו והוי נוגע בעדותו.
<h2>דף מה.</h2>
מכריז רבא ואיתימא רב פפא האי בר ישראל דזבין חמרא לחבריה ואתא גוי ואנס ליה מיניה ואומר שלי הוא ונגנב לי דינא הוא דמפצי ליה המוכר, והוא שלא נולד בביתו של מוכר ולא אנס ליה ולאוכפא אבל איכא עדים שנולד בבית המוכר או אנס ליה ולאוכפא לא מפצי ליה דודאי שקרן הוא, ואמימר אמר אפילו לא נולד בביתו ואפילו (החמור) אניס החמור ולא [האוכף לא] מפצי ליה דסתם גוי אנס ושקרן הוא, וכן הלכה כאמימר דהוא בתרא.
<h2>דף מו.</h2>
נתחלפו לו כלים בכלים בבית האומן משתמש בהן עד שיבא הלה ויטול את שלו, משום דאמרינן אותו שהיו לו אילו כלים [צוה להאומן למכרם] ונתחלפו לו לאומן ומכר כליו של זה וכשבא זה אחר כליו נתן לו אילו תחת אותם כלים מדעתו להכי משתמש בהן, והוא שאמר לו הילך טלית זה תחת טליתך אבל אמר לו הילך טליתך לא ישתמש בהן דהא לאו טליתו הוא ויחזירנו ויתבע את שלו, וכן אם נתחלף לו בבית המשתה או במקום אחר שהפקידו שם לא ישתמש בו.
<h2>דף מו:</h2>
רבה בר שרשן [ל"ב:] נפק עליה קלא דאכיל ארעא דיתמי שהיו העולם יודעים שמשכנה אביהן לו במשכנתא דסורא וכבר כלו שני אכילתו אתא לקמיה דאביי והודה דוודאי כלו אלא דהוה בעי למיכלה בשביל זוזי אחריני שהיה לו על אביהן בלא שטר, ואמר ליה אביי לקוחה היא לא מצית אמרת דנפק עליה קלא וכו' שהעולם יודעין שבמשכון החזקת בו ואינה חזקה, וכן הלכה דכל חזקה שתחילתה על ידי משכון או על ידי שכירות או על ידי אריסות או על ידי אפיטרופא אפילו יש בידו כמה שנים לא הוי חזקה ולא קנו אלא בשטר, אבל אם השוכר יצא מן הבית והכניס אחר תחתיו בבית ושתק המשכיר וטוען השוכר אתה מכרתו לי יש לו חזקה, וכן אריס שיצא מאריסותיה והוריד אריס אחר תחתיו ושתק בעל השדה וטוען האריס אתה מכרתו לי הוה חזקה, דאמר רב נחמן [מ"ו:] אריס שהוריד אריס תחתיו יש לו חזקה לא עביד אינש דמחתי אריסי ושתיק, והוא הדין דלא עביד אינש דמוגרי ביתיה באפיה ושתק, אבל אם הוריד האריס אריס אחר עמו לעזור לו אין לו חזקה (אימא בהימצא שדיה) [אימור הרמניא שויוה]. [אריס] מעיד לבעל השדה על השדה שהוא אריס בו אם אין פירות בשדה, אבל אם פירות בשדה נוגע בעדותו הוא ואינו מעיד, וכן השוכר את הבית מעיד לבעל הבית להעמידה בידו אם השכירות בידו אבל אם נתן השכירות נוגע בעדותו הוא ואינו מעיד. והא דאמרינן [ל"ה:] אילו כביש שטר משכנתא ואמר לקוחה היא בידי כו' הכי קאמר אילו נשבע שבמשכון [לא] באתה לידו וכביש ליה לשטרא משכנתא אבל אי וודאי (ידע) [ידוע] לא מצי אמר. ומעשה דההוא גברא [מ':] דמשכן פרדיסא לחבריה לתלת שנין בתר דאכלה שני חזקה אמר אי מזבנת לה ניהלי מוטב ואי לא כבישנא לשטר משכנתא ואמי[נא] לקוחה היא בידי, וכגון דלא ידוע דבתורת משכון אכלה ועידי המשכנתא ליתנייהו.
מלוה מעיד ללוה אם יש לו קרקע מלבד אותו שמעיד לו עליו, אבל אין לו נוגע בעדותו הוא, וכן לוקח ראשון לשיני וכן ערב ללוה, אבל קבלן אינו מעיד דניחא ליה דליהוי כולהו בידיה דלוה דכי אתי בעל חוב מה דניחא ליה שקלי.
<h2>דף מז:</h2>
אמר רב נחמן וכולן אומנין ואריסין ואפיטרופסין שהביאו ראייה ראייתן ראייה ומעמידין שדה בידו גזלן שהביא ראייה אפילו שטר אין ראייתו ראייה דאי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור, וקרקע אין לו לגזלן אבל מעות יש לו לגזלן (ו)אם יאמרו העדים בפנינו מנה לו המעות אבל אם יאמרו בפנינו הודה לו מחמת פחד הודה ואין לו לגזלן כלום לא מעות ולא קרקע, אבל בן גזלן שהביא ראייה שנתן מעות וקנה מה שגזל אביו יש לו חזקה אבל אם יש לו עדים שהודה לו [לא]. ואע"ג דפסק רבא בתלוייה וזבין זביניה זביני כרב הונא ולר"ה לית ליה דרב ביבי דאמר משמיה דרב נחמן דאף ע"ג דארצי זוזי הגזלן לא קנה, מיהו רבא אית ליה דרב ביבי דהא דרב ביבי אמר שדה זו הוא ולא מצי אישתמיטי דאי לא [מזבין ליה] כיון דגזלן הוא אתא ממטי ליה ולחמריה לשחוור הילכך לא קנה. (והתני') [והא דתנא מר בר] רב אשי בתלויה וקדיש דאמר לאו קדוש[יו], בתלויה וזבין לא פליג דהתם משום דקעביד שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושי כיון דלא קדיש כדת משה וישראל אבל הכא בזביני ליכא למימר דפקעה דהא לא אמר כדת ישראל.
<h2>דף מח:</h2>
מחאה בפני שנים אין צריך לומר כתובו [מ'.] אלא מעצמן כותבין דסברא הוא דלמה מחה בפניהם כי אם שיכתבו ויזכרו ויעידו היום ולמחר וכן מודעא, אבל הודאה צריך לומר כתובו דילמא להכי אודי כדי שלא יכפור עוד ולא שיכתוב דמסתמא ניחא ליה במלוה על פה ממלוה בשטר. קנין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו, דמסתמא כיון דמקנה ליה בקנין ניחא ליה דתיהוי שריר ולכתבו סתם קניין לכתיבה עומד דוודאי ניחא ליה למיקנה. רבה ורב יוסף דאמרו תרווייהו לא כתבינן מודעא אלא [אמאן] דלא ציית דינא אבל אם הוא ציית דינא יתקפנו לדין ולא יכתבו מודעא עליו, ואביי ורבא אמרו כותבין אפילו אמאן דציית כגון על ידי אונס כדמסיק ואזיל מודעא דמאי אי דגט ומתנה שאונסין אותו ליתן גט או מתנה גילוי מילתא בעלמא הוא שאנוס הוא ומאי צייתות דינא שייך הכא ואי דזביני שאונסין אותו למכור (לימא ב)הא אמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני דתלוה וזבין זביניה זבינא דכל המוכר אי לאו דאניס מחמת דוחקו לא מזבין ואפילו הכי זביני זבינא בתלוה וזבין נמי לא שנא, והוא דלא מסר מודעא אבל מסר מודעא לא קנה כדאמר [לקמן מ"ח:] טבי תלה לפפי (אביצרא) [אכינרא] וזבין חתם רבה בר רב הונא אמודעא ואשטר מכירה, ומסקנא אי לאו מודעא מאן דחתם אשטר מכירה שפיר חתם ומקויימת הוה אע"ג דבאונס הוה אבל השתא דאיכא מודעא מכירה בטילה הוא. ומשני מודה רבא היכא דאניס [כמעשה דפרדיסא] כלומר לעולם בזביני פליגי ואמרי רבה ורב יוסף דאי ציית הוא הקונה לא כתבינן מודעא עליה אלא יתבענו המוכר לדין על אונסו, אביי ורבא אמרי אפילו ציית דינא כתבינן אם הוא אנוס כמעשה דפרדיסא דההוא גברא דמשכין ליה פרדיסא לחבריה לתלת שנין בתר דאכלה שני חזקה א"ל אי מזבנת לי נהלי שפיר ואי לא כבישנא לשטר משכנתא ואמרי לקוחה היא בידי כי האי אונס כתבינן דאי מזמין ליה לדינא יטעון לקוח הוא בידי.
וכי כתבינן אונס מודעא צריכי למיכתב (הכינו) [הכי ידענו] באונסא דודאי אנוס הוא, והוא דאנוס מאחרינא שאנסו הקונה למכור לו כגון מעשה דפרדיסא ומעשה דטבי תלא לפפי אביצרא, אבל אניס אונסא דנפשיה כגון שצריך למעות שאונסין אותו בעלי חובין למכור וכיוצא בו אינו אונס והמכירה קיימת דכל דמזבין אי לאו דאנסוה זוזי לא מזבין ואפילו הכי מכירה קיימת.
וכי איכא אונסא ומסר מודעא דידיעא אפילו ביטל כל מודעי לא בטילה מודעא ובטילה המכירה דכי היכי דאניס על המכירה אניס על הביטול, כדרב (הונא) [כהנא לקמן מ"ז:] דאמר אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור, ואף ע"ג שכתב בשטר ומכרתי לו שלא באונס המודעא מבטל השטר דודאי מחמת אונסו כתב ליה הכי. ואם תאמר א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם דתקון לכתוב [ביטול] (ו)כל מודעי בשטרי כיון דלא מבטלא מודעא, כבר נשאלה שאילה זו לפני רבינו האיי והשיב דלא איתקן לשטרי מכירה אלא לשטרי מתנה וגט דלא שייך בהן אונס ידוע אלא גלויי דעתיה דלא צבי במתנה ובגט שיהא מקויים אלא לפי שעה הילכך כי הדר וגלי דעתיה דבעי שיהא מקויים ובטיל (ו)כל מודעי הוי ביטול ומקויים הגט והמתנה, ואמר נמי (כל) דצריכי כל דיהבי גיטא לבטולי מודעא באפי סהדי ומתבטלי, ופירוש המודעות שאמר הנותן באפי סהדי פלוני בעי (דאתי) [דאתן] ליה שדי ואנא צריכנא ליה לדבר פלוני ולא מצינא לאישתמוטי מיניה מלאותיביה ליה וכען מגלינא קדמיכון דמה יהיבנא ליה לא צבינא דתיהוי מתנתא אלא דחויי בעלמא מדחינא ליה והוו (כל) מודעי ומודעי דמודעי פירוש דאמר הנותן דברים יש בלבי על מה אני נותן לפלוני ואני מגלה לכם (דלבי אפרשם שלו) [אח"כ מה דבלבי ועד שלא אפרש לא יהא] המתנה מתנה ומודעי דנפקי מגו מודעי שאמר הנותן לסהדי אי מפציר בי המקבל לבטולי המודעא זו אני מוסר לכם מודעא דלא תיתבטיל ואם יפציר בי לבטל גם מודעא דמודעי הריני מוסר עוד מודעא על אותה מודעא דלא תיבטל וזה עד סוף כל מודעי דמודעי שמסרתי, ותקינו כן רבנן בתראי למיכתב כן בגיטא כי היכי דליבטלי מודעי דלא פסיל גיטא ובמתנה נמי כיון דאונסא דמינפשיה והביטול אינו אלא גילוי דעתא כי גלי נמי דבטיל הוי ביטול, ואפילו לא בטיל בפירוש כיון דאקני סתם קניין לכתיבה עומד אדעתא דליכתבי ליה כתיקון חכמים אקני והוי כאילו בטיל בפירוש דאמר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש הכא נמי כל דמקני אדעתא דרבנן מקני, ורבנן תקינו ביטול מודעי בשטרי דמתנה אבל בשטרי מכר לא תקון דהא אניס הוא כדפרישית, ודורות אחרונים אגב דחזו לביטול בשטרי מתנות הינהיגו לכתוב גם בשטרי מכר וליתא. ואם (מכר) [מסר] על המתנה מודעות דאונס ידוע אפילו בטלה לא תיבטיל דכי היכי דאנוס על המתנה אנוס נמי על הביטול, אבל עבר האונס וביטל הוי ביטול וכן במכירה.
אמר רב נחמן העדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו [אין] נאמנין דלא אתי על פה ומרע ליה לשטרא, ועדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין בעל פה כמו שכתב בשטר וכיון שהגיד מה שכתב בשטר שוב אינו חוזר ומגיד, מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנין שהרי סותרין עדותן בשטר לגמרי שאם כדבריהם דאמנה היה לא היה להם לכתוב וקיבל ממנו כך וכך ומכר לו כו' והוא לא נתן וכיון דכתבו וקיבל השתא סתרי מה שבשטר דאמרי אמנה היה הילכך חוזר ומגיד הוא ולא מהימני, אבל מודעא אע"פ שמסר מודעא ניתן לכתוב השטר מכירה שהרי קיבל מעות בפניהם ומכר לו וכי אמרי מודעא היה אין סותרין זה את זה עדותן שבשטר דתרווייהו מצו עביד כדאמרינן חתם רבה בר רב (הונא) [חנא] אמודעא ואשקלתא ואין כאן חוזר ומגיד ומהימני, והילכתא כמר בר רב אשי בכולהו תלמודא בר ממיפך שבועה ואודיתא. ונראה לי דהא דאמרינן מודעא ניתן לכתוב והא דרבה חתם אמודעא ואשטר מכירה היינו מקמי דאיתקן למיכתב בשטר מכירה ברצון נפשיה שלא באונס, אבל השתא דאיתקן לא ניתן לשני עדים לכתוב ולחתום אתרווייהו דמיחזי כשיקרא. ורבא פסק הילכתא כרב הונא דאמר תלוייה וזבין זביניה זביני. ונראה לי דהא דאמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני לית הלכתא כוותיה כדאמר רב הונא אי לאו מודעא מאן דחתם אשקלתא שפיר חתם (ואמר רבא לא כתבינן מודעא אזביניה לית הילכתא דתלוייה וזבין זביני זביני) והשתא בכתב מודעא מרע לאשקלתא והיכא דלא כתב סבירא ליה לרב הונא דלא מרע לאשקלתא דלא אתי על פה ומרע לשטרא בין מסהדי על המודעא הנהו סהדי דכתבי האשקלתא בין סהדי אחריני ומר בר רב אשי אמר כיון דמודעא ניתן לכתוב הוי כמאן דכתיבה ומרע לאשקלתא מגו דאי בעי כתבינן לה השתא דהא ניתן לכתוב דכי [לא] אתי בעל פה ומרע לשטרא כגון בשטר אמנה דלא ניתן לכתוב השתא דאי איתיה שטרא ליתה לסהדותא ואי איתא לסהדותא ליתא לשטרא כדפרישית אבל במודעא דמצי תרווייהו למהוי איתניהו לתרווייהו ומרעא מודעא בעל פה לאשקלתא והילכתא כוותיה כדפרישית, והילכ[תא] דרבא איתה היכא דלא מסר אע"ג דגלויי לכל דבאונס מכר ואע"ג דאמר רבא לא כתבינן מודעא אזביניה מודה הוא דבכי האי אונסין כתבינן כמעשה דפרדיסא דאי לא מזבין ליה הוה נקט לה בלא דמים אבל באונס דתלוייה וזבין לא כתבינן דהא אי לא מזבין לא מפסיד ליה ויסבול הדוחק ולא ימכור ומיהו מכר מחמת דוחקו הויא מכירה דכולה עלמא מחמת דוחק מזבני. והשתא דתקני למיכתב בטול מודעא ומודעי דמודעי עד סוף כל מודעא דמודעי נראה לי דאם בפירוש אמר כן בפני העדים וכל מודעי ומודעי דמודעי אני מבטל בפניכם שלא מחמת דוחק הקונה ומעידים כן העדים בפנינו, ודאי (ליטל) [ביטל] המודעא דאי לא בטלה מאי אהני תקנתם, אבל אם אין מעידין שבפירוש אמר כן סירכיה דשטר כתבוהו ולא בטלה, וכן אם מעידין שמחמת דוחק אמר כן לא בטל.
<h2>דף מט:</h2>
אין לאיש חזקה בניכסי מלוג של אשתו לטעון קניתים ואכלתי שני חזקה, דכיון דמתחילה לפירות נחית בהו לא מחזיק אלא בעדים או בשטר, ואי איכא עדים או שטר שמכרם לו לא מציא אמרה נחת רוח עשיתי לו ולא גמרתי להקנות, והא דתנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל דמציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי היינו בשאר נכסים דידיה דלא עבד' דאמר לה עיניך נתת בגירושין ומיתה והויא לה איבה, ואפילו באותן [ג'] שדות כגון אם כתב לה שדה בכתובתה להתפרע ממנה או ייחד לה שדה בכתובתה בלא כתיבה שאם יבא לידי גיבוי כתובתה שתגבה ממנה ומיהו כל נכסיו נמי שיעבוד לה דלא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת ליך על השלחן אלא כל נכסיו משועבדים ליך או אם הכניסה היא לו שדה בשומת כתובתה משלה שקורין ניכסי צאן ברזל מציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי דאי לא עבדא הוה לה איבה כיון [ד]שלו הן ואפילו מה שהכניסה כיון דקיבל בשומא הוי שלו, אבל ניכסי מלוג שהן שלה ליכא איבה ולא מציא אמרה נחת רוח עשיתי לו.
<h2>דף נ.</h2>
ואיש או אשה שמכרו ניכסי מלוג לא עשו כלום, אם מכר הבעל מוציאה האשה הכל ואפילו פירות משום ריוח ביתא דכי אכיל הוא אכלה היא עמו, ואם מכרה האשה הגוף לאחר מיתה כי הפירות אינה יכולה למכור שהן של בעל כשתמות האשה יקח הבעל הגוף כתקנתא דאושא דאשה שמכרה ניכסי מלוג שלה הבעל מוציא מיד הלקוחות.
<h2>דף נ:</h2>
ואין אדם יכול להחזיק בניכסי מלוג של אשת איש דכיון דלאו בת מחאה הוא דהא הפירות של בעל הן דאיכא למימר לפירא דבעל נחית לא הוי חזקה דאמר רב אין מחזיקין בניכסי אשת איש, אבל אם אכל מקצת חזקה בחיי הבעל וג' שנים אחר (מיתתה) [מיתתו] על זה אמר רב (ששת) [יוסף] אשת איש צריכה למחות דאי לא מחית מגו דאי בעי אמר לה מינך זבנתה כי אמר נמי את זבנתה לבעליך וזבנא ניהלי מהימן, וכן הלכה דהא רב דאמר אין מחזיקין [אמר] מסתבר כדייני גולה דאמרו מחזיקין וכדרב יוסף דפירש משום הכי צריכא למחות מיד באחר משום דשמא יאכלה זה בחיי הבעל מקצת חזקה וג' אחר מיתת הבעל דמיגו דאי בעי א"ל מינך זבנתה כו'.
<h2>דף נא.</h2>
ואין לאשה חזקה בניכסי בעלה לטעון מכרן לי או נתנן לי דכיון דאית לה מזוני מבעלה אמרינן למזוני אכלה ולא משום חזקה, ואפילו יש לה שטר מכירה לא קנתה דאמרינן לגלויי זוזי טמונים שהיו לה הוא דעבד ולא גמר ואקני, אבל יש לה שטר מתנה קנתה, ואם קנתה נמי במעות שאינן טמונים שהיו ידועין לבעל קנתה, ולא אמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה אלא היכא דיהבי לה או זבנה (לאחריני) [מאחריני] אבל מה דיהיב לה הוא או מזבין לה ניסתלק לגמרי, ואי יהבי לה נמי אחרינא או מזבני ע"מ שאין לבעלה רשות בה נסתלק, דאמר רבא המוכר שדה לאשתו קנתה ובעל אוכל פירות תרתי לא קשיא כאן במעות טמונים כאן במעות שאינם טמונים דאמר רב יהודה מעות טמונים לא קנתה שאין טמונים קנתה.
<h2>דף נא:</h2>
אין מקבלין פיקדון מן הנשים ומן העבדים ומן התינוקות דחיישינן דילמא גנבו או גזלו נשים מבעליהן ועבדים מרבם ותינוקות מאביהן ואין מסייעין ידי עוברי עבירה, אבל קיבל מהם יחזיר להם ולא נחזיקם בודאי גנבו וגזלו להחזיר אבידה לבעליהן דאחזיקי אינשי בגנבי לא מחזיקין אלא אמרינן דילמא אינש דעלמא יהיב להו או מצאו מציאה ולהכי יחזיר לעצמן, וה"מ אם לא תבעו בעליהן אבל תבעוהו הבעלים יחזיר להם דמה שקנתה אשה קנה בעלה ומה שקנה עבד קנה רבו, ומציאת קטן לאביו ומה שהפקיד הקטן אם לא תבעו אביו יעשה לו הנפקד טוב ולא יחזיר לו עד שיגדל דלאו בר דעת הוא. ואשה שנתגרשה ובן שחלק עם אחיו [נ"ב.] הרי הן כשאר כל אדם ומחזיקין זה על זה. ואחין שחלקו ומחזיקין בניכסי הגר נעל וגדר ופרץ כל שהוא הויא חזקה לאלתר, אבל אם חלקו ואח"כ בא להחזיק בחלק חבירו בעי חזקה ג' שנים.
<h2>דף נב.</h2>
אפרש שמועה זו על בורייה לפי שראיתי אנשים משתבשים בה. אחד מן האחים וכו' [נ"ב.] עד רב אמר עליו להביא ראייה לפי שהוא (גדל אחי) [גדול האחין] ונושא ונותן בתפיסת הבית שהוא בחזקת האחין והכל יודעין שכל מה שהניח אביהן שהוא של כולן והוא בא להוציא אותן נכסים מחזקתן ואומר שלי הן שנפלו מבית אבי אימא והרי הוא מוציא הנכסים מאותה חזקה שאנו מחזיקין בהן שהן של כל האחין ועליו להביא ראייה כדינא דניכסי דבר סיסין והוא אומר לאו דבר סיסין שדן רב נחמן לעיל [ל'.] הואיל וכ"ע קרו ליה בר סיסין והוא אומר לאו דבר סיסין הוא עליו להביא ראייה ולהוציא הקרקע מחזקה דמחזקי לה עלמא וקרי ליה דבי בר סיסין. ושמואל אמר על האחין להביא ראייה דכיון דהאונות כתובין על שמו בחזקתו הם והמע"ה, ומודה לי אבא שאם מת דטוענין ליורש כל זכות שנוכל לטעון לו והכא נטעון דשל אביו הן (ד)כיון דהאונות כתובים על שמו, (כולם) [כלום] טענינן ליתמי הא דא[מרינן] טוענין ליורש זהו זכות שהיה אביו יכול לטעון אם היה קיים כגון אם אדם טוען ליורש מה אתה עושה בתוך שלי והיורש משיב מאבי ירשתי ויש עדים שהיתה ביד אביו שאילו היה אביו עתה קיים והיתה השדה בידו עד עתה היה טוען קניתיה ממך והחזקתי בה ונאמן ה"נ אם הוא ביד היורש שני חזקה טוענין לו אביו לקחה ממך אבל הכא שאם היה אביו קיים אינו נאמן לומר מאבי אימא נפלו לי נכסים אא"כ בראייה ליורש נמי לא טענינן ליה אלא עליו להביא ראייה כמו על אביו, דהא רבא אפיק זוגא דסרבלא דכיון דאביהן לא מצי טעין לקוחין הן בידי ליתמי נמי לא טענינן להו. ל"ש אלא שאין חלוקין לא שנו הא דאמר רב דעליו להביא ראייה אלא בשאין חלוקין בעיסה ואין יכול לטעון שיהא לו ממון אלא בכה"ג דנפלו לו מבית אבי אימא (דכיון) [וכיון] דיכול לברר דבריו אמרינן ליה ברר דבריך דזהו דבר הידוע, אבל חלוקין בעיסתן שהיה לוקח כל אחד ואחד דינר לשבוע מתפיסת הבית ומפרנס את עצמו וזה טוען קמצתי מזונותיי וקיבצתי ממון וקניתי בו שדות הללו כיון שאינו מוציא הנכסים הללו שקנו בהם מחזקת תפיסת הבית אימור כדבריו כן הוא והו"ל אלו אונות בחזקתו ועל האחין להביא ראייה המוציאין ממנו. ראייה במאי כלומר מה שאמר רב עליו להביא ראייה מה ראייה צריך להביא לפי שיש (לשקל) [לפרש] ראייה דאמר רב לשתי ענינים כדמפרש ואזיל לפיכך בעו הכי, (רבא) [רבה] אמר ראייה דקאמר רב בעדים קאמר שאין צריך כי אם לברר דבריו להביא עדים שנפלו לו (נכסיו) [נכסים] מאבי אמו דכיון דמסהדי הכי תו לא צריך להביא ראייה שקנה אלו שדות באותן נכסים אלא אמרינן ודאי כיון דהו"ל ניכסי בלא תפיסת הבית אמרינן ודאי מהנהו ניכסי דידיה זבן דלא שבק דידיה וזבן מאחריני והאונות מוכיחות, ורב ששת אמר ראייה בקיום השטר דאע"ג דאייתי סהדי דנפלו לו נכסים אימר מתפיסת הבית זבן ולא קיימי אלו האונות בחזקתו אלא בקיום השטר שיהא כתב בשטר מפורש דמנכסים שלו קנה משום דוודאי אי מנכסים דידיה זבן כותב בשטר משום דלא ליערערו אחוהי עליה ואי לא פירש ודאי מתפיסת הבית זבן. אמר ליה רבא לרב נחמן הא רב ושמואל דפליגי והא רבה ורב ששת דמפרשו מילתא דרב ומדמפרשו לה כוותיה סבירא להו ומר כמאן סבר לה כשמואל דהוא רבך או כרב, א"ל אנא מתניתא ידענא כלומר כרב ס"ל דהתניא כוותיה ומשום דרבא כשמואל ס"ל. [הא] דאמר [רבא] בניכסי בר סיסין בתר הך עובדא הוה, דאי מקמי הך עובדא לא הו"ל לרבא למיבעי מרב נחמן הכי דהא בפירוש אמר הכי.
<h2>דף נג.</h2>
א"ר יוחנן שתי שדות ומצר אחד ביניהן החזיק באחת מהן לקנות אותה ואת חבירתה אותה קנה חבירתה לא קנה. ואי קשיא הא מכר לו עשר שדות בעשר מדינות החזיק באחת מהן קנה כולן [ב"ב ס"ז.]. תריץ דעת אחרת מקנה אותן שאני דכיון דאמר לו לך חזק וקני והחזיק במקצת הוי כאילו החזיק בכל, אבל הכא בניכסי הגר שאין מקנה לו אלא מעצמו מחזיק לקנות במה שמחזיק קונה ותו לא. וכן דין שני בתים של גר פנימי וחיצון באותו שהחזיק קנה והאחר לא קנה, אבל אם מכרו אדם לחבירו וא"ל לך חזק וקני והחזיק באחד מהן קנה שתיהן.
<h2>דף נג:</h2>
הציע מצעות בניכסי הגר ושכב עליהן קנה דהוי חזקה כדאמרינן בעבד כיצד בחזקה [כו'] קנה דהוי חזקה. ואי קשיא הא דתניא [ב"מ י'.] ראה את המציאה נפל עליה ובא אחר והחזיק בה קנה, אלמא בשכיבתו על ההפקר לא קני. תריץ דהתם לא שכיב כוליה על המציאה ואינו נישא כולו עליו להכי ל"ה חזקה דלאו דומיא דעבד הוא דנישא רבו כוליה, ואפילו נישא כוליה עליה כיון דבלא מצע הוא ליכא הנאת עבודה דדומיא דעבודת עבד בעינן דאיכא הנאה כי נישא עליו, ולהכי נקט הציע מצעות ולא אמר שכב בניכסי הגר.
<h2>דף נד:</h2>
ישראל שקנה בית מן הגוי ונתן לו הדמים ולא החזיק בה עדיין ובא ישראל אחר והחזיק בו קנאו המחזיק, כדאמ[רינן] רב הונא זבין ארעא מגוי אתא ההוא גברא רפק ביה פורתא אתא לקמיה דרב נחמן ואוקמה בידא דמחזיק א"ל מאי דעתיך דאמר רב יהודה אמר שמואל ניכסי הגר הרי הן כמדבר כל המחזיק בהן זכה בהן, מאי טעמא גוי מכי מטו זוזי לידיה הוא דאיסתלק ליה דקניית גוי בכסף הוא כדאמרינן בקידושין [י"ד.] וישראל לא קני מן הגוי עד דמטי שטרא לידיה כדאמרינן לעיל [ל"ה:] דישראל הבא מן הגוי אין לו חזקה אלא בשטר הילכך הו"ל ניכסי ביני ביני הפקר. מיהו נראה לי דאם בתר דיהיב זוזי החזיק בה איהו דקנה, דלא גרע איהו מאחר. ליעבד לי מר כאידך דשמואל דאמר לא קנה אלא מקום מכושו, א"ל בההוא כשמעתיך סבירא לי דאמר רב הונא אמר רב כיון שניכש בה מכוש אחד קנה כולה, והכי הילכתא דרב יהודה נמי דן בדורא דרעוותא הכי, ואע"ג דאקשי אביי עלה אידך דשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא, כי לא אמרה שמואל לבטל דין של ישראל דקנו הפקירא בחזקה אלא במקום דלא מבטל דינא ישראל, ואני פירשתיו בפרק בתרא דבבא קמא [דף קי"ג.] בזה הספר, ורב יוסף לא אהדר ליה לאביי הכי משום דעובדא אתא לאשמועיה.
<h2>דף נו:</h2>
אמר רב יהודה אחד אומר אכלה חיטין ואחד אומר אכלה שעורין הרי זו חזקה דבין חיטי לשערי לאו אדעתייהו דאינשי והיינו נמי כנהרדעי [סנהדרין ל"א.] דאמרו אפילו אחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן מצטרפי כר' שמעון בן אלעזר וכו' (דאמרי') [ואמרינן שם] אחד אומר בדיוטא העליונה ואחד אומר בדיוטא התחתונה אמר ר' חנינא מעשה בא לפני רבי וצירף עדותן דכל כי האי גוונא מצטרפין לעדות וכן הלכה. ואם ג' כתות מעידין על החזקה כת על שנה ראשונה וכת על שנה שנייה וכת על השלישית הוי חזקה, ואע"ג דר' עקיבא פליג בברייתא סתמא דמתניתין עיקר, וכן ג' אחין מעידין כל אחד על שנה אחת ואחד נכרי מעיד על כל ג' השנים מצטרפין והוי חזקה.
<h2>דף נח:</h2>
המזחילה הוא צינור יש לה חזקה, שאם יש לראובן צינור על פי כל אורך גגו תולה אצל כותלו מבחוץ באויר חצירו של שמעון יש לה חזקה לקלח מים במקומה ולא מצי שמעון להחזיר הקלוח למקום אחר ולא לקצרה (עם) [אם] מה שיוצא חוץ לגג ארוך הרבה ולא לעוקרה ולא לבנות תחתיה. אבל מרזב אין לו חזקה, שאם המזחילה עצמה אינה מקלחת לחצר שמעון אלא מרזב קטן תלוי בראשה של מזחילה שמקלח מים של המזחילה לחצר שמעון אין לו חזקה שאם היה עד עתה מקלח מים כלפי צפון ומזיק שם לשמעון יטנו כלפי דרום אם אין מזיק לו שם אך באותו ראש עצמו שלא יקלקל המזחילה, או אם היה ארוך המרזב יותר מדאי ומקלח מים במקום שמזיק לו מקצרו אך שיפלו המים לחצירו, או אם בא לבנות תחתיו בונה אך שיקבל מימיו. וכשם שאין שמעון יכול לעכב על ראובן מלקבל מימיו כך אין ראובן יכול לסתום מימיו שלא יקלחו לחצירו של שמעון אם צריך למים שמעון, דאמר רב יהודה אמר שמואל [נ"ט.] צינור המקלח מים לחצירו של חבירו ובא בעל הגג לסתמו בעל חצר מעכב עליו דאמר ליה כי היכי דאת קנייא לך חצירי למישדי ביה מיא לדידי נמי קני לי מיא דאיגרך וכן הלכה.
<h2>דף נט.</h2>
הפותח חלון למעלה מגגו של חבירו אם לאויר פותחו שאינו צריך לאורה שיש לו אורה מצד אחר אין לו חזקה ואין יכול למחות, דתנן חלון צורי יש לה חזקה דכיון דיכול להוציא ראשו בה ולראות בחצר חבירו ולהזיק אם לא מיחה הוי חזקה, ואמר ר' זירא למטה מד' אמות יש לה חזקה דהא יכול להוציא ראשו ולראות ויכול למחות דכיון דאי לא מחי הוה חזקה, למעלה מד' אמות שאין יכול להוציא ראשו ולראות אין לה חזקה ואין יכול למחות דכיון דלא מזיק ליה לא מצי מחי דזה נהנה וזה לא חסר הוא כופין על מידת סדום, ור' אילא אמר אפילו למעלה מד' אמות אין לו חזקה ויכול למחות דזה חסר הוא דזימנין דמותיב מידי תותיה וחזיה ליה דאיכא היזק ראייה. מיהו היכא דליכא היזק ראייה לתרווייהו אין לו חזקה ואין יכול למחות דכל היכא דלא מצי אחזוקי לא מצי מחי, הילכך בגגין שלנו דליכא תשמיש עלייהו הפותח אין לו חזקה ואין יכול למחות. אבל אם אין לו אורה מצד אחר ופותח בשביל אורה הוי חזקה ויכול למחות, דאמר שמואל ולאורה אפילו כל שהוא הרי זו חזקה וכיון דמצי זה להחזיק בעי האי למחויי. ואם טוען בעל הגג לא ידעתי מחלון כי לא היה לי שימוש על הגג לפיכך לא מחיתי טענותיו טענה אם החלון עומד כך שלא יוכל לראותו בעל הגג אלא אם כן יעלה על גגו, כדאמר לעיל [ל'.] גבי ההוא דטען בשוקי בראי הואי וכי אתינא להכא שלשים יום בשנה בשוקי הוה טרידנא דכל היכא דטען טענה ברורה דמה שלא מיחה מפני שלא ידע שהיה שכנגדו מחזיק בשלו טענתו טענה. ודין זה שאלתי לחכמי צרפת והתשובות ראובן ושמעון שביתם מקורבין זה אצל זה ופתח ראובן חלון על גגו של שמעון ימים ושנים. ועתה בא שמעון להגביה ביתו ולסתום חלונו של ראובן ולראובן יש לו אורה מצד אחר, והנני דן בהלכה לפני רבותיי ומפרשה לפי דעתי ואם שגיתי המה יורוני. תנן חלון המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה, פירוש ראובן הפותח חלון המצרי לחצירו של שמעון ואינו פותחו לאורה כי יש לו אורה מצד אחר אלא שפותחו לתשמיש אוירה לישקף ולראות בו לצד מזרח או מערב כי הפותח חלון לתשמיש אויר אינו פותחו אלא בשעה שהוא רוצה לישקף ולראות בו ואחרי שקיפתו סוגרו להכי אין לו חזקה דמצי אמר שמעון מה דלא מחיתי ולא עיכבתי לפותחו לפי שלא היה לי היזק ראייה שבשעה שהוא סגור אני משתמש בכל חצירי ובעת פתיחתו אני משתמש בצידי החלון מיכאן ומיכאן כי בחלון צר (אני) [אינו] יכול לראות אלא בחצר שכנגד החלון (ואני) [ואיני] חסר מתשמיש חצירי אפילו שעה אחת וזה נהנה וזה לא חסר הוא, ואם פותח ראובן חלון צורי שיכול להוציא בו ראשו לחצירו של שמעון ולא עיכבו ולא מיחה בו הוי חזקה שהרי מונעו מתשמיש חצירו לגמרי בשעת שהוא פתוח שהרי יכול להוציא ראשו ולראות בכל החצר ואע"פ שבעת שהוא סגור יכול להשתמש כיון שבעת פתיחתו אינו יכול להשתמש ומחסרו מתשמיש היה לו למחות וכיון דלא מחה מוחלו ונתן לו רשות, וחלון צורי זה נמי עשוי לתשמיש אויר הוא ולא לאורה ופעמים פתחו ופעמים סוגרו, ובחלון צורי פליגי ר' זירא ור' אילא ר' זירא אמר למטה מד' אמות שנוח תשמישתו לפתוח ולראות בו יכול לעכב עליו שלא יפתחנו שהרי יש בו היזק ראייה כדפרשינן ואם לא מיחה הוי חזקה, למעלה מד' אמות שאין נוח תשמישתו לפתוח ולראות אא"כ יעלה במעלות או בסולם אין לו חזקה ואין יכול לעכב עליו מלפותחו דהוה ליה כחלון המצרי דבשביל ראייה והשקפה לא יטרח (מעליו) [לעלות] ואינו מונעו מתשמישו בחצר דהוה ליה זה נהנה וזה לא חסר, ור' אילא אמר למעלה מד' אמות נמי אין לו חזקה כדאמר כיון דלא ניחא תשמישתא בשביל ראייה אחת לא יטרח ויעלה ולהכי שתק ולא עיכבו אבל אם רוצה לעכבו יכול לעכבו מלפתוח דא"ל זימנין דסלקת ותראה בחצירי (ותמניני) [ותמנעני] מתשמיש ותחסריני. ומדחלון צורי דתנן במתניתין (דאין) [דיש] לו חזקה למטה מד' אמות כדמוקי לה רבי אילא ור' זירא, חלון המצרי נמי דתנן במתניתין דאין לו חזקה למטה מד' אמות נמי מיירי, ועלה קאמר שמואל ולאורה אפילו כל שהוא הוי חזקה שאם לא היה לראובן מצד אחר אורה ופתח חלון מצד אחד לאור אפילו (צד) [צר] כל שהוא למטה מד' אמות כיון דניחא תשמישתא להציץ ולראות בו כל שעה בחצירו של שמעון שכנגד החלון ומונעו מתשמישו באותו מקום לגמרי שהחלון של אורה למעלה פתוח ואיכא היזק ראייה באותו מקום והוה ליה למחות ומדלא מיחה הו"ל חזקה, ולא דמי לחלון המצרי שאינו לאורה אלא לתשמיש אויר, דהתם אחרי שקיפתו סוגרו ויכול להשתמש במקום שכנגד החלון כדפרישית אבל חלון של אורה אינו סגור לעולם ואינו יכול להשתמש נגדו לעולם, אבל חלון של אויר שהוא למעלה מד' אמות (ש)אין לו חזקה לא לר' זירא ולא לר' אילא דהא אין מונעו לשמעון מלהשתמש בחצירו דלא יטרח ויעלה בשביל לראות בו ואין כאן היזק ראייה ולהכי לא מיחה, וכ"ש חלון של ראובן שהוא למעלה מגגו של שמעון שאין עליו תשמיש ואין בו היזק ראייה שלא היה לשמעון למחות לא בשביל היזק ראייה ולא בשביל תשמיש דאפילו לר' אילא אין לו חזקה לראובן דהא אם היה בא שמעון למחות לא היה יכול דזה נהנה וזה לא חסר הוא וכגון זה כופין על מידת סדום.
<h2>דף נט:</h2>
מי שיש לו בית בחצר השותפין יכול לחלקו לשנים ולג' ולהכניס בהן דיורין אע"פ שמרבה עליהן דריסת הרגל, וכן אדם יכול להכניס דיורין בביתו, אבל אינו יכול לקנות בית בחצר אחרת ולפתוח פיתחו בחצר השותפין מפני שמרבה עליהן דריסת הרגל מבית שלא היה לו בחצר זה דריסת הרגל עד עתה.
ראובן היה לו בית אצל חצירו של שמעון והיה לו פתח סתום וחלונות סתומין בכותל שאצל חצר שמעון ובא שמעון לבנות בניין אצל כותלו של ראובן ומעכבו ראובן ואומר אני רוצה לפתוח פתחי שהוא סתום וחלונותיי כשארצה, דין זה פסוק מדתניא [י"א:] אחד מבני מבוי שביקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו [היה] סתום ובא לפותחו אין בני מבוי מעכבין, הכא נמי אין שמעון יכול לעכב לראובן מלפתוח פתחו וחלונות וכיון דהכי יכול ראובן לעכבו שלא יבנה בניין בפניהם אלא אם כן הרחיק ארבע אמות. ואימתי בזמן שמזוזותיהם ומשקופיהן עומדים אז פתח וחלונות בחזקתן אבל נפרצו המזוזות והמשקופין אזל חזקתן דאמר רבא לא שנו אלא שלא פרץ את פצימיו אבל פרץ את פצימיו בני מבוי מעכבין עליו. ואם יש עדים לשמעון דשלא כדין פתחו ראובן וחייבוהו לסתום הוי סתימה גמורה אף על פי שלא פרץ פצימיו, כדאמר [נ"ט:] בא לפני רבי חייא אמר ליה יגעת ופתחת לך יגע וסתום. ואם שתק ראובן עד שבנה שמעון את כותלו שוב אינו יכול למחות, דאמר רב נחמן [שם] ולסתום לאלתר הוי חזקה, וסתימה זו מיירי כשסותם שמעון לראובן בבניין פתחו או חלונותיו, אבל ראובן שעמד וסתם חלונותיו ופתחו מדעתו ולא פרץ פצימיו לא הוי סתימה.
לא יפתח אדם חלון לחצר שהוא שותף בו וכ"ש לחצר חבירו מפני היזק ראייה, ומעשה באחד שפתח אמר לו ר' חייא יגעת ופתחת לך יגע וסתום דאע"ג דפתחת ושתק לאו הודאה הוא אלא סבור היה שכדין פתח כיון שהוא שותף בו ולהכי שתק עד שאמרו לו אחרים (ושלא) [דשלא] כדין פתח דאין הכל בקיאין בדינא, ור' ישמעאל סבר שתיקתו ודאי מחילה הוא ולא מצי אמר סבר הייתי שבדין היה פותח וכו', אבל לחצר חבירו אפילו ר' (עקיבא) [חייא] סבר שתיקתו הודאה הוא דהא ודאי ידע דשלא כדין היה פותח ושתק ולא מיחה בו ומדלא מיחה בו ודאי מחל לו היזיקו. והני מילי בחלון צורי דאיכא היזק ראייה, אבל חלון מצרי דלית ליה היזק ראייה זה נהנה וזה לא חסר הוא ולא מצי מחי ביה ואין צריך להרחיק ד' אמות. וכי אמר ר' (עקיבא) [חייא] דלא הויא חזקה (דהא) [בהא] דלא טען אתה מכרתו או אתה נתתו לי, אבל אי טען הוי חזקה לאלתר, וכן כל חזקות דהיזיקא כגון דפירקין [קמא ו'.] אחזיק לנטפי אחזיק להורדי וכיוצא בהן אי טעין אתה מכרתו לי או נתתו לי והחזיק בפניו לאלתר הוי חזקה, דהא אפילו בחזקות דג' שנים אמר (רבא) [ר' אבא ל"ה:] ואי דלי ליה צנא דפירא לאלתר הוי חזקה אם יש עמה טענה, ובמתניתין [נ"ז.] תנן אילו דברים שיש להן חזקה של ג' שנים שפירשנו כבר, ואילו שמפרש והולך אין להן חזקת ג' שנים אלא לאלתר הוי חזקה בפניו אם יש לו טענה ולא יפתח אדם לחצר השותפין חלון עלה קאי, (אהא) [והא] דקאמר ר' חייא לך יגע וסתום בלא טענה קאמר. ואם תאמר וכי ר' ישמעאל לית ליה מתניתין דכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה ואמ[אי] קאמר החזקת בני החזקת, ר' ישמעאל מוקי ליה למתני' דכל חזקה בחזקת דג' שנים ושלא בפניו אבל בפניו בלא טענה לאלתר הוי חזקה, כדאמר לעיל [מ"א.] בעובדא דרב ענן שקל בידקא בארעיה כו' עד והא אחזיקו בפניו כמאן כר' ישמעאל דאמר כל בפניו לאלתר הוי חזקה לית הלכתא כוותיה וחזקה דרב ענן בלא טענת הוית כדפרישית לעיל [שם]. אמר רב נחמן ולסתום לאלתר הוי חזקה אם שתק כשסתם, דאין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק אלא לאלתר מוחה.
<h2>דף ס.</h2>
לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח כנגד פתח, והוא הדין בזמן הזה שפתחינו פתוחין לרשות הרבים שלא נפתח משום צניעות, ואע"ג דאיכא בני רשות הרבים מינייהו מצי איצטנועי אבל מפתח הפתוח תמיד כנגד פתחו לא מצי איצטנועי.
<h2>דף סא:</h2>
המוכר את הבית [ס"א.] לא מכר את היציע ולא את החדר. והשתא דתקינו מכר ומפרשי בה, הכל קנה ואפילו לא מפרשי בשטר הכל אלא המצרים וכתב לתוך מצרים הללו לא שיירתי קנה הכל, (ואמר) [דאמר] רב נחמן המוכר בית לחבירו בבירה גדולה אע"פ שמצר לו מצרים החיצונים מצרים הרחיב לו [ו]לא קנה אלא הבית, ומסקנא מדהוה ליה למיכתב לא שיירתי בזביני אילין קדמאי כלום ולא כתב שמשייר אלמא אי כתב קנה הכל אפילו מה שלא פיר(ו)ש ולהכי תקינו לכתוב (כאן) [כן], ואמרינן נמי האי מאן דמזבין מידי לחבריה צריך למיכתב ליה לא שייר בזביני אילין דהאי כלום כמאן כרב נחמן.
האומר לחבירו ארעא מזביננא לך קרקע אחד מכר לו ויהיב ליה הפחות שבקרקעותיו, ארעתא מזביננא לך יהיב ליה תרתי, כל ארעתא יהיב ליה כולהו ארעתיה לבד מפרדיסים ובוסתני, ואם אמר לו כל זיהרא אפילו פרדיסי ובוסתני לבד מבתי ועבדי.
<h2>דף סב.</h2>
מצר לו מצר אחד ארוך ומצר אחד קצר לא קנה אלא כנגד הקצר, אם ב' מצרנים מצד אחד ובמצר שני ומצר לו השנים שמצד אחד ומצד השני לא מצר אלא האחד קנה כנגד ראש תור באלכסון מן הקצר ועד סוף הארוך.
<h2>דף סב:</h2>
ראובן ושמעון שהיה להם קרקע בשותפות ומכר שמעון ללוי חלקו, אם כתב לו ומכרתי לך מחצית שיש לי בקרקע כל חלקו מכר לו שהוא חצי כל הקרקע, ואם כתב מחצית הקרקע שיש לי לא מכר אלא חצי חלקו שהוא רביע כל הקרקע והכי הוא משמעות שניהם דאמר רבה פלגא דאית לי בארעא פלגא פלגא בארעא דאית לי ריבעא, וכן הלכה שהרי היה דן רבה כשמעתתא דאמר אביי חזינן להו לשטרי דנפקי מבי מר שהיה דן [אותם] שהיו כותבין פלגא דאית לי בארעא היה נותן לו פלגא ואותם שהיו כותבין פלגא בארעא דאית לי היה נותן לו ריבעא.
לדידי מיפרשא לי מיניה דאביי [ס"ג.] בין מצר ארעא דמינה פליגא אמר אילין מצרנאה ומיצר המצרים לכל השדה מג' רוחות ודאי עשאו שותף בשדה לחלוק עמו מה שבין המצרים ושקיל פלגא, לא אמר אילין מצרנאה בין אמר פליגא בין אמר פסיקא לא שקיל אלא ט' קבין בפחות שבשדה דאידי ואידי פליגא ופסיקא משמעות אחד הוא חלוקה ופסוקא ויד בעל השטר על התחתונה ליטול פחות שבמשמעות. ומיהו פחות מט' קבין לא מצי יהיב ליה דכיון דאמר פליגא או פסיקא דבר הראוי לפלוג ולפסוק קאמר ואין חולקין את השדה עד שיהא ט' קבין לזה וט' קבין לזה.
<h2>דף סג.</h2>
פשיטא אמר יחלוק נכסיי שקיל פלגא דהכי קאמר יחלוק נכסיי ויטול חציין, אבל אמר תנו חלק לפלוני בנכסיי מהו יחלוק הנכסים ויטול חלק האחד קאמר דהיינו פלגא או חלק פחות שבחלקין דהיינו ט' קבין דראוי לחלוקה אמר ושקיל ט' קבין, אמר רבינא בר קיסי ת"ש דתניא האומר תנו חלק לפלוני בבור סומכוס אומר אין פחות מרביע המקבל מתנה אומר חצי נתן לי חלק אחד מב' חלקים והיורש אומר לא נתן לך אלא חלק כל דהוא פלגא שקיל יורש דהא מודה ליה מקבל מתנה ואידך פלגא מוטל בספק דשמא חלק אחד מב' חלקים קאמר כדקטעין מקבל מתנה ושמא חלק אחד כל דהוא קאמר כדקטעין יורש הילכך אמר סומכוס דשקיל רביע של כל הבור דהוא חצי החלק שחולקין עליו, סומכוס לטעמיה דאמר ממון המוטל בספק חולקין, ובכי האי ספק לא פליגי רבנן עליה דסומכוס כדפרישית בבבא קמא [ל"ה:] בזה הספר, תנו חלק לפלוני בחבית אין פחות משמונה כי שתי חבית יש בסתם בור וכי אמר תנו לו חלק בחבית אחד שבבור טוען המקבל מתנה חצי חבית נתן לי והיורש טוען חלק כל דהו הילכך פלגא שקיל היורש ואידך פלגא דפליגי עלה חולקין ושקיל חלק אחד מי"ב בבור, וכן אמר תנו לו חלק אחד בטפיח שבבור וד' טפיחי' יש בבור ופלגא דטפיח שקיל יורש ואידך פלגא דפליגי בה חולקין ושקיל חלק אחד מי"ו בבור, אלמא האומר תנו חלק לפלוני בנכסיי שקיל ריבעא. המוכר בית לחבירו ואמר לו על מנת שהשכירות של בית יהיה שלי יוד שנים או אם ימצא מטמון בבית שיהיה שלי [הרי זה שלו], דתנו רבנן בן לוי שמכר שדה לישראל על מנת שמעשר (שיני) [ראשון] שלי הרי הוא שלו ואם מכר ביתו ושייר דיוטא העליונה לעצמו אע"פ שלא שייר בחצר כלום מוציא זיזין מן הדיוטא לחצר וכ"ש שבונה עלייה על גבה דאי נפלה הדיוטא דר הוא בעלייה.
<h2>דף סג:</h2>
אמר רב דימי מנהרדעא האי מאן דמזבן ביתא לחבריה אע"פ שכתב לו עומקא ורומא צריך למיכתב ליה מתהום ארעא ועד רום רקיעא, להכי תיקנו לכתוב בשטרא מתהום ארעא ועד רום רקיעא.
<h2>דף סה.</h2>
והילכתא כר' עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר, והילכתא כשמואל דאמר האחין שחלקו אין להם דרך זה על זה ולא חלונות ולא אמת המים ולא סולמות, והאחין שחלקו לקוחות הן, ומתנה יותר [נותן ב]עין יפה ממכר ואם נתן שני בתים פנימי במכר וחיצון במתנה אין לפנימי דרך על החיצון כי מתנה [יותר ב]עין יפה ממכר, והאומר לחבירו בית פלוני אני נותן לך אורכו ק' אמה אע"פ שהוא ארוך יותר הגיעו כולו ולא אמרינן ק' אמה נתן לו ולא יותר דנותן בעין יפה נותן ונותן כולו. יש מקשין דהכא בהמוכר את הבית פסק הילכתא כשמואל דהאחין שחלקו אין להם דרך זה על זה וכו' דלקוחות הן ומוכר בעין יפה מוכר ולא שייר דרך וכו', ובפרק בית כור עפר [ק"ו:] פליגי רב ושמואל בהאחין שחלקו ובא להן אח וכו' וגם בהאחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן וכו' דאמר רב בתרווייהו דיורשין הן ובטלה מחלוקת ושמואל אמר לקוחות הן, ופסיק אמר אמימר הילכתא בתרווייהו כרב דבטלה מחלוקת אלמא דיורשין הן וקשיא הילכתא אהילכתא ונראה (דקא) [דלא] קשיא דאמימר דפסיק (הכא) [התם] בטלה מחלוקת אית ליה דלקוחות הן והיכא דחלקו חלוקה גמורה הוו לקוחות ואין להם דרך וכו', והיכא דבא להן אח אין חלוקתו חלוקה גמורה אלא בטעות ולהכי בטלה מחלוקת וגבי בא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן נמי אין חלוקותן חלוקה דהא כל הקרקעות היו משועבדים לבע"ח ולא היה להם לחלוק עד שיסלקוהו והוי חלוקה בטעות ובטלה, ולא מטעמא דרב דאמר יורשין הן.
<h2>דף סז.</h2>
א"ר יוחנן שתי שדות ומצר אחד ביניהן החזיק באחת מהן לקנות אותה ואת חבירתה אותה קנה חבירתה לא קנה. ואי קשיא הא מכר לו עשר שדות בעשר מדינות החזיק באחת מהן קנה כולן [ב"ב ס"ז.]. תריץ דעת אחרת מקנה אותן שאני דכיון דאמר לו לך חזק וקני והחזיק במקצת הוי כאילו החזיק בכל, אבל הכא בניכסי הגר שאין מקנה לו אלא מעצמו מחזיק לקנות במה שמחזיק קונה ותו לא. וכן דין שני בתים של גר פנימי וחיצון באותו שהחזיק קנה והאחר לא קנה, אבל אם מכרו אדם לחבירו וא"ל לך חזק וקני והחזיק באחד מהן קנה שתיהן.
<h2>דף סט:</h2>
ויקם שדה עפרון וגומר עד סביב מיכן למצרים מן התורה שכותבין מצרים בשטר. האי מאן דמזבין ארעא לחבריה צריך לפרש מה שיש בקרקע, ואע"ג דאי לא פירש קנה הכל כיון דכתב תוך מצרים הללו לא שיירתי כלום אפילו הכי שופרא דשטרא הוא לפרושי. מכאן נהגו לכתוב בשטר בית וחדר ועליות פתחים וחלונות וכל תשמישתיו בחזקתו.
<h2>דף ע.</h2>
מיגו דאי בעינא אמרי לקוחה היא בידי [ל"ג.] מהימנינא כי אמי[נא] אית לי זוזי יתירא גבי אבוהון מהימנינא בלא שבועה. שמעינן מהכא דעל ידי מיגו נאמן בלא שבועה, ובפרק המוכר את הבית [ע'.] אמרינן בעא מיניה רב עמרם מרב נחמן המפקיד אצל חבירו בשטר ואמר לו החזרתיו לך וכו' עד מאי נאמן נמי דקאמר בשבועה אלמא בטענת מיגו אינו נאמן אלא בשבועה, אלא נקוט האי כללא בידך דכל היכא דאיכא טענת מגו דאי הוה טעין ליה הוה בעי לאישתבועי כי הכא כי טען נאנסו ממני פקדונך הוה ליה לישבע שנאנס כי טען נמי החזרתיו לך בעי לישבע שהחזירו, וכל היכא דאי טעין טענת מגו לא בעי לאישתבועי כי הכא דרבה בר שרשן דכי טעין לקוחה היא בידי לא היה נשבע דחזקה במקום שטר קיימא וכי אית שטרא שלקחה אין צריך לישבע בחזקה נמי אינו נשבע (היכי) [וכי] טעין נמי זוזי אחריני אית לי גבי אביהן נאמן בלא שבועה, ועל דרך זה תקון כל מגו שבתלמוד דכל היכא דאי טעין המיגו ואינו צריך שבועה כי טעין נמי טענה אחריתי אינו נשבע וכל היכא דמישתבע אטענת מגו מישתבע נמי אטענתיה דטעין.
<h2>דף ע:</h2>
שטר כיס שהוא עיסקא נשבע וגובה מחצה מה שכתב בשטר דהוא פלגא שהוא מלוה וכי נשבע אפלגא דמלוה נשבע שלא נפרע.
<h2>דף עו:</h2>
אביי ורבא דאמרי תרווייהו מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינו של שניהם, משיכה קונה בסימטא ובחצר של שניהם והגבהה קונה בכל מקום וכן הלכה. וספינה ניקנת במשיכה כולה חוץ למקומה. ואמר רב פפא האי מאן דזבין שטר לחבריה צריך למיכתב ליה בשטר אחר קני לך הוא וכל שיעבודה דאית ביה, והכי הילכתא דאמר אמימר אין אותיות ניקנות במסירה.
<h2>דף עז.</h2>
שני שטרות הן חלוקות בדיניהם כדמסיק ואזיל אמר זכו בשדה זו לפלוני תקבלו מתנתו והקנה לו על ידם ואמר להם כתבו את השטר על מתנה זו, חוזר בשטר ואומר להם אל תכתבו ויכול למחות בכתיבת השטר דמצי לבטל שליחתו שעשה שלוחיו לכתוב, ואינו חוזר בשדה דזכו לו דקרקע ניקנה בחליפין, וה"ה דאם לא אמר כתבו לו את השטר דכתבינן דסתם קניין לכתיבה עומד אלא הא אשמעינן דאע"ג דאמר כתבו לו יכול למחות ולבטל שליחתו, ונפקא מינה דאי מייתי הני סהדי עד שלא החזיק ג' שנים ולית ליה שטרא יטעון לא נתתי אלא על מנת שתכתבו לו את השטר תנאי גמור שלא יקנה אלא בשטר ויכול למחות בשטר ולא קנה את השדה. ורב חייא בר אבין אמר שלשה גווני שטר הן חד בטל השטר ולא המתנה וחד בטל השטר והמתנה כדפרישית והשלישי שאם נכתב השטר קודם המכירה ומכר לו השדה והחזיק בו כיון שהחזיק בקרקע נקנה השטר למחזיק בכ"מ שהוא. וה"מ דיכול למחות שטר כגון בשטר מתנה דאינ[ו]ן שלוחי הנותן, אבל בשטר מכר הוי שלוחי דלוקח דאדעתא דהכי יהיב זוזי ולא מצי מחי, וכן אם נתפשרו והקנה האחד לחבירו בפניהם לתת לו כך וכך לזמן פלוני ואמרו לכתוב וחבירו מחל לו בקניין מה שהיה עליו אם יחזור אותו שהקנה לזמן פלוני לתת ואמר אל תכתבו יכתבו ויתנו דלאו שלוחין דידיה נינהו אלא שלוחיו דהאי דמחל דע"מ כן מחלו שיכתוב לו.
<h2>דף עז:</h2>
המוכר שור לחבירו [צ"ב.] ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות ושמואל אמר יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך ומסקנא דזל רדייא ולענין ממון הממע"ה (הילכ) [והילכתא] כשמואל, תרווייהו מודו שבזה השור היה המכירה והקנייה אלא שהלוקח טוען הטעיתני ואמר רב אחרי דבריו יש לנו לדון ומקח טעות הוא כדמסיק ואזיל והמוכר אומר לא הטעיתיך ואמר שמואל שנסמוך על דברו, ואמרינן במאי פליגי והלא יש לברר אם הטעהו ואם לאו דאי גברא דזבין לרידייא הוא ולא לשחיטה ודאי הטעהו ומאי טעמא דשמואל ואי גברא דזבין לניכסי הוא ולא לרידייא ודאי לא הטעהו ומ"ט דרב, ומוקי לה בגברא דזבין לרידייא ולניכסי דליכא לברר טענתייהו, ומקשי ואכתי יש לברר על ידי הדמים שנתן אי דמי רידייא כו', ומשני בשדמי רידייא ונכסתא שוין דליכא לברר רב אמר מקח טעות זיל בתר טעות לוקח דכיון דרובא דעלמא לרידייא זבני הוי טענתו ברורה והדין עמו ושמואל אמר זיל בתר טענת מוכר משום דתפיס והממע"ה ואע"ג דרובא לרידייא זבני לא אזלינן בממון אחר הרוב היכא דליכא הוכחה בדמים כי הכא דרידייא ונכסתא שוין אבל אם אין שוין אזלינן בתר רידייא (ושחיטה) ורובא דטענת לוקח ברורה אפילו לשמואל דהוי מקח טעות. ואפילו לרבנן דאמרי בהמוכר את הספינה [ע"ז:] מכר את הצמד לא מכר את הבקר ואע"פ שנתן דמי בקר אין לדמים ראייה מתנה יהיב ליה והשתא בעי למיהדר, התם כיון דאיכא דקרו לצמד צמד (בקר) ולבקר בקר ואיכא נמי דקרו לבקר צמד היה לו ללוקח לדקדק בשעת קנייה ולומר צמד בקר אני קונה ומדלא פריש אמרינן צמד לחודיה קנה והדמים מתנה כדמפרש התם, אבל לגבי שור לא היה לו לפרש לרידייא אני קונה דסתם שור לרידייא קיימי דלא נגחנים הם הילכך כשקונה סתם הוו הדמים ראייה לברר דעתו וטענתו. והא דאמרינן בראש המניח את הכד [ב"ק כ"ז.] היינו כד היינו חבית למאי נפקא מינה למקח וממכר דאי קנה חבית מחבירו והמוכר נותן לו כד והוא קטן מחבית והלוקח אומר חבית קניתי ורובא דקרו לחביתא חביתא ומיעוט קרו לחביתא כדא ולכדא חביתא מהו דתימא זיל בתר רובא כיון דרובא קרו לחביתא חביתא יהיב ליה המוכר חבית קמ"ל דכד יהיב ליה ולא אזלינן בתר רובא, וא"ת אמאי לא אמרינן הכא דניחזי אי דמי כדא יהיב אי דמי חביתא כדלגבי שור. תריץ ה"נ כיון דאיכא דקרו לכד חבית היה לו לפרש ללוקח מה שרוב קורין חבית אני קונה ומדלא פירש איכא למימר כדא קנה ולא סמכינן אדמים וארובא כדלגבי שור דאמרינן הדמים מתנה ולהכי לא פירש. וכן כל היכא דפליגי לוקח ומוכר בחפץ המכירה דלוקח אמר גדול קניתי ומוכר אומר קטן מכרתי לא אמרינן וליחזי אי דמי גדול יהיב או דמי קטן, דכל היכא דיש ללוקח לפרש בעת הלקיחה זה אני קונה ולא פירש לא סמכינן אדמים דאין להם ראייה אלא המע"ה, כדתנן [ב"מ ק'.] זה אומר קטן וזה אומר גדול ישבע המוכר שהקטן מכר ולא אמרינן אי דמי קטן אי דמי גדול, וכי היכא דהכא המוכר ישבע דקטן מכר כן כל הני דלעיל נשבע המוכר.
<h2>דף עח.</h2>
המוכר חפץ לחבירו בדינר ושוה יוד דינרין אין בו אונאה ולא ביטול מקח, דתנן הדמים מודיעין כיצד אמר לו מכור לי צמדך במאתים זוז הדבר ידוע שאין הצמד שוה מאתים זוז ומכר גם את הבקר וחכמים אומרים אין לדמים ראייה, ואמר בגמרא אם אין לדמים ראייה ליהוי ביטול מקח ומשני כי אמרינן אונאה וביטול מקח בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה לא אמרינן אימור מתנה דיהיב ליה והשתא בעי למיהדר ולא מצי.
המוכר את העבד מכר כליו כגון חלוקו ומכנסיים הצריכין לו תמיד, דתנן מכר חמור לא מכר את כליו נחום המדי אומר מכר ואמר עולא מחלוקת בשק ודיסקייא דאינן אלא למשאוי אבל אוכף ומרדעת שהן תדיר בין לרכיבה בין למשאוי דברי הכל מכור.
<h2>דף פג:</h2>
המוכר את הראש בבהמה גסה לא מכר את הרגלים רגלים לא מכר את הראש מכר את הקנה לא מכר הכבד מכר הכבד לא מכר הקנה דכל אחד חשוב בפני עצמו וצריך לפורטו כי מוכרו, אבל בבהמה דקה מכר את הראש מכר את הרגלים רגלים לא מכר את הראש מכר קנה מכר כבד כבד לא מכר קנה. המוכר כסף בחזקת סיגים ונמצא צרוף מוכר יכול לחזור בו צרוף ונמצא סיגים לוקח יכול לחזור סיגים ונמצא סיגים צרוף ונמצא צרוף שניהם אין יכולין לחזור בו, דתנן חיטין יפין ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו רעות ונמצאו יפות מוכר יכול לחזור בו רעות ונמצאו רעות יפות ונמצאו יפות שניהן אין יכולין לחזור.
<h2>דף פה.</h2>
אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן כליו של אדם קונה בכל מקום שיש לו רשות להניחו דהיינו בחצר שהוא שותף בו ובסימטא, אבל ברשות הרבים וברשות המוכר לא קנה אא"כ אמר לו המוכר זיל קני. ואם מודד לו במידה שאינה של שניהם בסימטא או בחצר של שניהם עד שלא נתמלאת המידה היא כליו של מוכר ששאולה היא לו למדוד בה ויכול לחזור המוכר, משנתמלאת המידה [הוא כליו של לוקח ד]היא שאולה לזה למדוד ולזה לקבל הילכך היא ברשות לוקח ואין המוכר יכול לחזור, ואם המידה של לוקח ראשון ראשון שבא בכליו קנה. ואם ברשות מוכר מודד בכליו של לוקח לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציא מרשותו, אם אמר זיל קני קנה מיד, ואם ברשות לוקח מודד כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח והוא אם פסק דמים דסמכא דעתיה ואפילו בכליו של מוכר, ואם מודד ברשות הלה המופקד אצלו לא קנה עד שיקבל שיתן לו רשות שיקנה כליו או עד שישכור את מקומו אפילו מודד בכליו של קונה.
<h2>דף פז.</h2>
(מכאן) [מי כאן] תנא דאתנויה רב מידות משניות של מידות דקשיין אהדדי והייתי שואל ממנו דקשיא לי בהא לפי שהיה יודע שרב היה חריף ואי אפשר דלא תריץ ליה והוה בעי למידע מה תריץ ליה, אחויה לרב יצחק שהוא שנה משניות א[מר] ליה מה קשיא לך בהו. וה"נ איתה בפרק כל הבשר [ק"י.] מכאן תנא דאתנייה לרב כחל וכו'.
<h2>דף פז:</h2>
ראובן ששלח בנו קטן אצל שמעון לקנות לו בפשוט יין או שליח ושלח הפשוט והקנקן ביד השליח ונתן לו הפשוט לשמעון ומדד לו שמעון היין לתוך הקנקן ושיבר הקטן את הקנקן בחזירתו ואיבד היין, שמעון חייב לשלם הפשוט, ואם נטל שמעון את הקנקן מיד הקטן למדוד בו יין לאחר חייב על הקנקן, כדתנן השולח את בנו אצל חנווני למדוד לו באיסור שמן ונטל לו את האיסור ושיבר את הצלוחית ואיבד את השמן שלקח באיסור חנוני חייב דקסברי רבנן לאודיעיה שדריה שהוא צריך לשמן ולשגר לו ע"י שלוחו הילכך הוי השמן ברשות החנוני עד דמטי לידיה, ופריכנא אמאי חייב על הצלוחית (א') חנוני אבידה מדעת הוא שהרי מסרה למי שאינו יודע לשומרה והוי כאלו הפקירה, ומשני רבה ור' זירא כגון שנטלה חנוני למדוד בה לאחרים והוי שואל שלא מדעת וגזלן הוי ולא יצא מידי גזילה עד שיחזור לבעלים. ואע"ג דר' יהודה פליג עליו ואמר חנוני פטור שעל מנת כן שלחו אביו שהוא עצמו יביא נ"ל דהלכה כסתמא, ותו דהא סתמא דצלוחית כר' עקיבא אזלא ואליבא דר' יוחנן דתנן בפרק [המפקיד ב"מ מ"א] המפקיד חבית אצל חבירו ולא ייחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה אם מתוך ידו נשברה לצורכו חייב לצרכה פטור ואמר ר' יוחנן מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא דודאי רישא ר' ישמעאל דאמר לא בעינן דעת בעלים בחזירה וסיפא אליבא דר' עקיבא דאמר בעינן דעת בעלים בחזירה, ובמסקנא בעא רב ששת לתרוצי כגון שטלטלה להביא עליה גוזלות וקסבר שואל שלא מדעת גזלן הוי וכולה ר' ישמעאל וסיפא שהניחה במקום שאינה מקומה ור' יוחנן אמר הניחה במקומה משמע ואפילו הכי לצורכו חייב דבעינן דעת בעלים כר' עקיבא, ה"נ כי נטלה למוד בה והוה גזלן אע"פ שהחזירה למקומה שנתנה לקטן דהוא מקום שייחד לה אביו לא הוי חזרה לר' עקיבא דבעינן דעת אביו שהוא בעל הצלוחית.
<h2>דף פח.</h2>
אמר שמואל הנוטל כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו שחטפו גזלן מידו או נפל מידו באונס אע"פ שלא הגביה (באונס לקנוס) [לקנות] כיון שהוא (מבוקור) [מבקרו] חייב וה"מ הוא דקץ דמיו, וכן הלכה דהא חזינן עובדא דההוא גברא דעל לבי טבחא אגבה לההוא אטמא בידיה [אתא] פרשא אנסיה אתא לקמיה דרב יימר וחייביה, וה"מ דבעא לה כולה אבל לא בעא כלה מה דבעא משלם, וכן ההוא גברא דאייתי קרי לפומבדיתא אתא כל חד וחד ושקל חד קם ואיקדשנהו אתא לקמיה דרב כהנא אמר להו אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והוא דקיצי דמייהו.
<h2>דף צב.</h2>
המוכר שור לחבירו [צ"ב.] ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות ושמואל אמר יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך ומסקנא דזל רדייא ולענין ממון הממע"ה (הילכ) [והילכתא] כשמואל, תרווייהו מודו שבזה השור היה המכירה והקנייה אלא שהלוקח טוען הטעיתני ואמר רב אחרי דבריו יש לנו לדון ומקח טעות הוא כדמסיק ואזיל והמוכר אומר לא הטעיתיך ואמר שמואל שנסמוך על דברו, ואמרינן במאי פליגי והלא יש לברר אם הטעהו ואם לאו דאי גברא דזבין לרידייא הוא ולא לשחיטה ודאי הטעהו ומאי טעמא דשמואל ואי גברא דזבין לניכסי הוא ולא לרידייא ודאי לא הטעהו ומ"ט דרב, ומוקי לה בגברא דזבין לרידייא ולניכסי דליכא לברר טענתייהו, ומקשי ואכתי יש לברר על ידי הדמים שנתן אי דמי רידייא כו', ומשני בשדמי רידייא ונכסתא שוין דליכא לברר רב אמר מקח טעות זיל בתר טעות לוקח דכיון דרובא דעלמא לרידייא זבני הוי טענתו ברורה והדין עמו ושמואל אמר זיל בתר טענת מוכר משום דתפיס והממע"ה ואע"ג דרובא לרידייא זבני לא אזלינן בממון אחר הרוב היכא דליכא הוכחה בדמים כי הכא דרידייא ונכסתא שוין אבל אם אין שוין אזלינן בתר רידייא (ושחיטה) ורובא דטענת לוקח ברורה אפילו לשמואל דהוי מקח טעות. ואפילו לרבנן דאמרי בהמוכר את הספינה [ע"ז:] מכר את הצמד לא מכר את הבקר ואע"פ שנתן דמי בקר אין לדמים ראייה מתנה יהיב ליה והשתא בעי למיהדר, התם כיון דאיכא דקרו לצמד צמד (בקר) ולבקר בקר ואיכא נמי דקרו לבקר צמד היה לו ללוקח לדקדק בשעת קנייה ולומר צמד בקר אני קונה ומדלא פריש אמרינן צמד לחודיה קנה והדמים מתנה כדמפרש התם, אבל לגבי שור לא היה לו לפרש לרידייא אני קונה דסתם שור לרידייא קיימי דלא נגחנים הם הילכך כשקונה סתם הוו הדמים ראייה לברר דעתו וטענתו. והא דאמרינן בראש המניח את הכד [ב"ק כ"ז.] היינו כד היינו חבית למאי נפקא מינה למקח וממכר דאי קנה חבית מחבירו והמוכר נותן לו כד והוא קטן מחבית והלוקח אומר חבית קניתי ורובא דקרו לחביתא חביתא ומיעוט קרו לחביתא כדא ולכדא חביתא מהו דתימא זיל בתר רובא כיון דרובא קרו לחביתא חביתא יהיב ליה המוכר חבית קמ"ל דכד יהיב ליה ולא אזלינן בתר רובא, וא"ת אמאי לא אמרינן הכא דניחזי אי דמי כדא יהיב אי דמי חביתא כדלגבי שור. תריץ ה"נ כיון דאיכא דקרו לכד חבית היה לו לפרש ללוקח מה שרוב קורין חבית אני קונה ומדלא פירש איכא למימר כדא קנה ולא סמכינן אדמים וארובא כדלגבי שור דאמרינן הדמים מתנה ולהכי לא פירש. וכן כל היכא דפליגי לוקח ומוכר בחפץ המכירה דלוקח אמר גדול קניתי ומוכר אומר קטן מכרתי לא אמרינן וליחזי אי דמי גדול יהיב או דמי קטן, דכל היכא דיש ללוקח לפרש בעת הלקיחה זה אני קונה ולא פירש לא סמכינן אדמים דאין להם ראייה אלא המע"ה, כדתנן [ב"מ ק'.] זה אומר קטן וזה אומר גדול ישבע המוכר שהקטן מכר ולא אמרינן אי דמי קטן אי דמי גדול, וכי היכא דהכא המוכר ישבע דקטן מכר כן כל הני דלעיל נשבע המוכר.
<h2>דף צד.</h2>
אמר רב הונא אם בא לנפות מנפה את כולו, וכן הלכה דהא תני רבין בר נחמן כוותיה לא את המותר בלבד הוא מחזיר לו אלא גם את כל הרבעים כולן, ואע"ג דשני עלה שינויא אשינויא לא סמכינן.
<h2>דף צד:</h2>
שטר שכתב בו ריבית קונסין אותו ואינו גובה לא קרן ולא רבית דברי ר' מאיר וחכמים אומרים גובה את הקרן וכו'. ואי קשיא אמאי גבי בהאי שטרא הרי העדים פסולין דהא עברי על לא תשימון עליו נשך, תריץ אין אדם משים עצמו רשע. ואי קשיא בין לר' מאיר בין לרבנן אמאי קנסינן למלוה ניקנסיה ללוה ולר"מ דלישדי הקרן והרבית לים ולרבנן הרבית, תריץ בין לרבנן בין לר' מאיר סבירא להו לא עכברא גנב אלא חורא גנב [קידושין נ"ו:], ועוד דהלוה אנוס הוא מחמת דוחקו והמלוה אינו אנוס ועושה בשביל ריוח שלו ולהכי קנסינן ליה דבשביל חימוד ממון עבר בה' לאוין.
<h2>דף צה:</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל יין הנמכר בחנות מברכין עליו בורא פרי הגפן והוא יין דריחיה חלא וטעמא חמרא וקסבר חמרא הוא, ורב חסדא אמר בהדי חמרא דאקרים שהחמיץ למה לי לברך בורא פרי הגפן הא לאו חמרא הוא דקסבר ריחיה חלא וטעמא חמרא חלא. ונראה לי [דהלכה] כשמואל דר' יוחנן קאי כוותיה ואמר לענין תרומה ריחיה חלא וטעמא חמרא חמרא, וכמאן דאמר דכר' יוחנן פשט ליה רב יוסף לאביי.
<h2>דף צו:</h2>
תנו רבנן שמרי יין מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו, והני מילי שמרים שלהן שנותנין עליהן מים כדפריש רבה ואזיל רמא תלת ואשכח תלת ולאו כלום, אבל שמרים שלנו שאינן נותנין עליהן מים מברכין בורא פרי הגפן.
<h2>דף צז:</h2>
אמר רב [צ"ז.] אין אומרים קידוש היום אלא על יין הראוי לנסך על גבי המזבח, ויין מגיתו אם הביא כשר. אמר רבא סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום. וקים להו לרב יהודה [לעיל צ"ה:] ור' יוחנן [דיין תוסס] יין גמור הוא ומקדשין אע"פ שאין ראוי למזבח. ויין מזוג אע"פ שאין ראוי למזבח ראוי לברכה דאמר ר' יוסי בר' חנינא מודים חכמים לר' אליעזר בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים, אבל מגולה ושריחו רע אין מקדשין. חמר חיור יין מהו לקדש בו, נראה לי חיור יין אדום צלול שאינו אדום גמור שיצבע הכלי. א"ל אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס עינו (מישרים) [יתהלך [במישרים], האי קרא מסיפיה לרישיה דריש אדם ההולך מישרים אל תרא כי יתאדם לשתותו כי משכר יותר מדאי ובאיזה יין אדום אשר יתן בכוס מראיתו שצובעו, עינו כמו ועינו כעין הבדולח [במדבר י"א] ומתרגם וחיזוה, והאי כי משמש בלשון אשר שהוא דהא, ואותו שאינו אדום כל כך כשר לשתותו וכשר נמי לקידוש.
<h2>דף צח.</h2>
המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו כדר' חייא בר יוסף דאמר חמרא מזלא דמריה גרם דכתב אף כי היין בוגד גבר יהיר וגו', ושמואל נמי קאי כוותיה ואמר [צ"ו:] חמרא אכתפא דגברא שוור, ואע"ג דפליג רב [שם] ור' יוסי בר' חנינא הילכתא כשמואל בדיני. ואם מקבל היין להוליכו למוכרו למקום אחר והחמיץ פליגי לישני, דאמר רבא האי מאן דמקבל חביתא דחמרא מחבריה ואמר ליה איזל אזבנה אפרוותא (דבי לשפט) [דוול שפט] אדמטא להתם זל דינא הוא דמקבל לה מיניה דהא לא קבלו אלא למוכרו לשם וכיון דלא מצי דזל על מנת כן לא קבלו ומהדר ליה ואיבעיא להו הוה חלא מאי א"ל רב הילל כי הוינן בי רב כהנא אמר חלא לא כמאן כר' חייא בר יוסף דמזלא דלוקח גרים איכא דאמרי אמר ליה רב הילל כי הוינן בי רב כהנא [אמר] אפילו חלא נמי מקבל כמאן כר' יוסי בר' חנינא. ונראה לי כיון דלענין זו לא קאי ברשותיה [דלוקח] (דמוכר) כדקאמר רבא לענין חלא נמי הוי ברשות [המוכר] ולא אמרינן מזליה דלוקח גרים ומקבל מוכר כאיכא דאמרי דהאי לישנא עיקר. המוכר יין לחבירו למוכרו בברזא שהתנה עמו לתת לו יין שלא יתקלקל במכירתו בברזא שפעמים אינו נמכר מהר והחמיץ כשנמכר חציו, דין הוא שמקבלו המוכר דאמר רבא האי מאן דזבין ליה חביתא דחמרא לחבריה אדעתא לאסבוייה ותקיף אפלגא או אתילתא דין הוא דמקבלה מיניה, ולא אמרן דמקבלה אלא דלא איפשר ליה לזבוני מהרה אבל היה איפשר ליה לזבוני מהר ונתעצל ולא זבניה פשיעה (דמוכר) [דלוקח] הוא ולא מקבל.
<h2>דף קה.</h2>
מי שמתנה עם חבירו שני תנאים ואחד סותר את חבירו הלך אחר הפחות דתנן מדה בחבל הין חסר הין יתיר אני מוכר לך ביטל הין (את) חסר הין יתר את מדה בחבל הין חסר הין יתר מידה בחבל ביטל מידה בחבל את הין חסר ויתר דברי בן ננס, ואמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי בן ננס אבל חכמים אומרים הלך אחר פחות שבלשונות ומסקנא זו דברי בן ננס ולא סבירה ליה לשמואל אלא כרבנן ס"ל וכן הלכה. וה"מ בקרקע דקיימא בחזקת בעליה אבל מטלטלין דתפיס תפיס, כדאמרינן רב ושמואל דאמרי תרווייהו כור (בת שלשה סאין) [בשלשים סאה] בסלע אני מוכר לך ראשון [ראשון] קנה דתפיס במידה שלו, וכן מעשה בציפורי באחד ששכר מרחץ לחבירו בי"ב זהובים לשנה מדינר זהב לחודש ובא מעשה לפני רשב"ג ור' יוסי ואמרו יחלוקו את חודש העיבור ואמר שמואל [בבא] באמצע עסקינן להכי יחלוקו אבל בא בתחילת החודש כולו למשכיר דהא תפיס כולה חודש בחזקתיה בא בסוף החודש כולו לשוכר דתפיס לשכירות, אלמא דתפיס תפיס.
<h2>דף קו.</h2>
והאומר לחבירו כך וכך סאין קרקע אני מוכר לך והראה לו הסימנין של קרקע ומצר לו המצרים, אם חסר ממדה בחבל שאמר לו בפחות משתות היגיעו דהכי אהנו הסימנין והמצרים שאמר לו, עד שתות ינכה מן הדמים אם חסר יותר משתות, דתנן בסימנין ובמצרין פחות משתות היגיעו עד שתות ינכה. (דאם) [ואם] קים לו ללוקח שאין בקרקע במידה שאמר לו המוכר וקנה אפילו חסר רביע היגיעו, כדאמרינן רב פפא זבן ארעא מההוא גברא א"ל הוייא עשרין סאין (אמ') מידתה ואמר ליה נמי בסימניה ובמצריה מדדה ולא הוייה אלא חמיסר, אתא לקמיה דאביי א"ל סברת וקבילת, והאנן תנן עד שתות ינכה והכא חסרו רביע, [ה"מ] היכא דלא קים ליה בגוה ללוקח וסבר שכן הוא כמו שאמר המוכר מר קים ליה בגוה דארעא דלא הוה מידה כמו שאמר המוכר וסברת וקבילת, והא עשרים א"ל כלומר כיון דידע דקים לי בה הוא דאמר לי עשרים למה אמר לי כן אלא לנכות לי מה שחסר מעשרים, דעדיפא כעשרים לא לנכות א"ל כן אלא הכי אמר לך אילו חמיסר עדיפי כעשרים במקום אחר.
<h2>דף קז.</h2>
והילכתא כר' עקיבא דאמר [ס"ה.] מוכר בעין יפה מוכר, והילכתא כשמואל דאמר האחין שחלקו אין להם דרך זה על זה ולא חלונות ולא אמת המים ולא סולמות, והאחין שחלקו לקוחות הן, ומתנה יותר [נותן ב]עין יפה ממכר ואם נתן שני בתים פנימי במכר וחיצון במתנה אין לפנימי דרך על החיצון כי מתנה [יותר ב]עין יפה ממכר, והאומר לחבירו בית פלוני אני נותן לך אורכו ק' אמה אע"פ שהוא ארוך יותר הגיעו כולו ולא אמרינן ק' אמה נתן לו ולא יותר דנותן בעין יפה נותן ונותן כולו. יש מקשין דהכא בהמוכר את הבית פסק הילכתא כשמואל דהאחין שחלקו אין להם דרך זה על זה וכו' דלקוחות הן ומוכר בעין יפה מוכר ולא שייר דרך וכו', ובפרק בית כור עפר [ק"ו:] פליגי רב ושמואל בהאחין שחלקו ובא להן אח וכו' וגם בהאחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן וכו' דאמר רב בתרווייהו דיורשין הן ובטלה מחלוקת ושמואל אמר לקוחות הן, ופסיק אמר אמימר הילכתא בתרווייהו כרב דבטלה מחלוקת אלמא דיורשין הן וקשיא הילכתא אהילכתא ונראה (דקא) [דלא] קשיא דאמימר דפסיק (הכא) [התם] בטלה מחלוקת אית ליה דלקוחות הן והיכא דחלקו חלוקה גמורה הוו לקוחות ואין להם דרך וכו', והיכא דבא להן אח אין חלוקתו חלוקה גמורה אלא בטעות ולהכי בטלה מחלוקת וגבי בא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן נמי אין חלוקותן חלוקה דהא כל הקרקעות היו משועבדים לבע"ח ולא היה להם לחלוק עד שיסלקוהו והוי חלוקה בטעות ובטלה, ולא מטעמא דרב דאמר יורשין הן.
<h2>דף קז:</h2>
האומר לחבירו חצי ביתי אני מוכר לך ולא פירש לו כיצד נוטל לוקח את חציו הגרוע כדתנן האומר חצי שדי מכורה לך משמנין ביניהן ונוטל חצי שדהו ואמר ר' יוחנן לוקח (נותן) [נוטל] כחוש, א"ל ר' חייא בר אבא לר' יוחנן והא משמנין ביניהן קתני, ותירץ ליה מסיפא דקתני חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום משמנין והא חציה בדרום אמר ליה אלא לדמי שאם חציה של דרום מוטב אע"פ שאמר חציה בדרום (נותן) [נוטל] הלוקח השומן שחציה מוטבת בדרום ושקיל כלומר לא שקיל חציה ממש אלא יחלקו השדה לפי השומן (שאי') [שאם] שליש שבדרום שוה שני שלישים של צפון יטול הלוקח שליש שבדרום שהוא חצי השדה בשויו, רישא נמי לדמי דקתני רישא משמנין ביניהן השומן יהא ביניהן שיטול המוכר את המוטב והלוקח את הכחוש.
<h2>דף קיג:</h2>
שלשה שנכנסו לבקר את החולה ביום וציוה החולה בפניהם פלוני יטול בנכסיי כך וכך ופלוני כך וכך רצו כותבין בלשון עדות כך וכך ציוה פלוני בפנינו רצו עושין דין להחזיק כל אחד במה שנתן לו הרי שלשה הן וראויין לדון, אבל ציוה בפניהם בלילה שאין שעת דין עדים הן ולא דיינין ואין עושין דין, ואם בפני שנים ציוה ביום עדים הן ואין עושין דין אלא כותבין עדותן. והמקנה לחבירו בקניין שום דבר יכול לחזור בו ולבטל הקניין כל זמן שעסוקין ומדברין באותו ענין אבל התחילו לדבר בדברים אחרים אינו יכול לבטל הקניין.
<h2>דף קטו.</h2>
סדר נחלות כך הוא איש כי ימות ובן אין לו, בן קודם לבת כל יוצאי יריכו של בן קודמין לבת דת"ר בן אין לו אין לי אלא בן בן הבן ובת הבן ובן בת הבן מניין ת"ל אין לו עיין עליו, ואם אין לו בן ולא זרע הבן הבת קודמת לאחי אביה דכתיב והעברתם את נחלתו לבתו וכל יוצאי יריכה של בת קודמת לאחי אביה דת"ר בת אין לי אלא בת בן הבת ובת בן הבת מניין ת"ל אין לו עיין עליו, ואם אין לו בת ולא זרע הבת אם אביו של המת קיים הוא קודם לירש לכל יוצאי ירך עצמו שהן בניו אחי המת, ואם אין לו אב אחיו של מת יורשין אותו וקודמין לזקינם ואחי זקינם וכן כל יוצאי יריכו קודמין, ואם אין גם אחין למת ולא זרע של אחין אם זקינו אבי אביו קיים הוא קודם לבניו שהם אחי אביו של המת כי האב קודם לכל יוצאי יריכו, ואם זקינו אינו קיים בניו שהם אחי אביו של מת יורשין אותו, ואם אין לו אחי אב ולא זרע שלהן יורשו אבי זקינו, ואם גם הוא מת בניו יורשין במקומו, דזה הכלל כל הקודם לנחלה אם אינו קיים יוצאי יריכו קודמין וכן כל אותם שאמרנו למעלה קודמין לנחלה אם אינן קיימין יוצאי יריכו קודמין. אחד הבן וא' הבת אם אין בן שווין לירש מנכסי האם, אלא שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב אם הוא בכור משא"כ בנכסי האם דאין בכור נוטל פי שנים בנכסי האם [קכ"ב:] דבכל אשר ימצא לו כתיב ולא לה, ומה הבן אינו יורש אמו כשהוא מת ונקבר אם מת קודם לאמו ונקבר [קי"ד:] אין הנחלה חוזרת אליו להנחילה לקרוביו מן האב אף הבת נמי אם מתה אין הנחלה חוזרת אליה להנחילה לקרוביה מאביה. ואין הבעל יורש את אשתו שמתה ואח"כ מת אביה או אמה שתחזור הירושה לאשתו להורישו אלא הירושה של יורשי אביה ואמה ולא של בעל. אבי האב ואחי האב כגון אברהם וישמעאל בנכסי עשו [קט"ז.] אברהם קודם לישמעאל לירש, ואבי האב והאחין כגון אברהם ויעקב בנכסי עשו יעקב קודם לירש.
<h2>דף קכב:</h2>
ואין הבכור נוטל אלא פי שנים כאחד מן האחין דאם ד' אחין הן יחלקו הנכסים לה' חלקים ויטול הבכור ב' חלקים והג' ג' חלקים, ואינו נוטל בראוי לאביו אלא במוחזק ביד אביו בחייו דכל אשר ימצא לו כתיב, ואין נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים מאליהן אחרי מיתת אביו וכ"ש במה שהשביחו אחיו [קכ"ד:] שלא יטול. ואינו נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע [קכ"ה:] בין שגבו מעות. ואם מכר חלק בכורה קודם חלוקה לא עשה ולא כלום [קכ"ו:], ויש לו לבכור קודם חלוקה שאם חלק עם אחיו במקצת ונטל בו חלק פשוט ויתר בכל הנכסים חלק בכורה.
<h2>דף קכה:</h2>
ההוא דאמר בשעת מיתה נכסיי לסיבתאי ובתראה לירתיי והוה ליה ברתא דהות נסיבא ושכיבא בחיי בעלה ובחיי סיבתא אתא בעל וקא תבע אין לו לבעל כלום דראוי הוא ולא מוחזק היה ביד אשתו, אבל אם יש בן או בת לבת שמתה נוטלין שהרי הן נוטלין בראוי כבמוחזק, ואי קדמה סיבתא וזבנה זבינה זביני ואפילו הבת עצמה קיימת אין מוציאה מיד הלקוחות.
<h2>דף קכו:</h2>
והאב שאמר פלוני בני בכור לא יטול פי שנים לא אמר כלום שהתנה עמש"כ בתורה, אבל המחלק נכסיו על פיו והשוה להם את הבכור דבריו קיימין. ואם אין מכיר אותו שהוא בכור ואמר אביו בשעת מיתה בכורי הוא יטול פי שנים, אבל אם אמר בכור הוא לא יטול פי שנים דילמא בכורה דאימא קאמר. ואם אמר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כדשלח ליה [קכ"ח:] (רבא) [ר' אבא] לר' יוסף בר חמא. היו מוחזקין בא' שהוא בכור [קכ"ז.] ואמר אביו על אחר שהוא בכור נאמן כר' יהודא. ואמר רב נחמן [קידושין ע"ד.] שלשה נאמנין על הבכור חיה ואביו ואמו, חיה מיד ואמו כל שבעה ואביו לעולם כר' יהודה. וטומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים. ומבכרת ואינה מבכרת שילדו שני זכרים אם הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה ויטול פי שנים, לא הוכרו אין כותבין.
<h2>דף קכז:</h2>
אמר ר' יוחנן היה משמשו כבן ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן, היה משמשו כעבד ואמר עבדי וחזר ואמר בני נאמן מאי טעמא דמשמש ליה כעבדא, אבל אם נקרא בשם דעבד אינו נאמן כדאמרינן התם דקרי ליה עבדא [מצר מאה]. וחילופא אבית המכס במקום שנותנין מכס מן העבדים ולא מבני חורין. שלח ליה ר' אבא לר' יוסף בר חמא עבדי גנבת והלה אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי או נתתו לי רצונך השבע וטול ונשבע אינו יכול לחזור בו וקמ"ל דבאתן לך מחלוקת והלכה כחכמים. ולאחר גמר דין נמי מחלוקת והלכה כחכמים, אבל לפני גמר דין יכול לחזור בו, ובמחול לך ונגמר הדין דברי הכל אין יכול לחזור. וכן בכל דבר שאומר אדם לחבירו השבע וטול עד שלא נשבע יכול לחזור, ומשנשבע אין יכול לחזור. ועוד שלח ליה הלכה אין גובין מן העבדים וכן אמר רב נחמן אין גובין. וה"מ בדורות הראשונים, אבל השתא דתקינו למכיתב בשטר ואפי' מן גלימא דעל כתפאי גובין מן העבדים וממטלטלין.
<h2>דף קכח.</h2>
ועוד שלח ליה שלישי בשיני כשר נמואל שהוא שלישי לראובן כשר להעיד לבן חנוך שהוא שיני לראובן, ותנן [סנהדרין כ"ז:] אילו הן הקרובין אחין כגון חנוך ופלוא שהן אחין פסולין זה לזה שהן ראשונים וכן בן חנוך וחתנו פסולין לפלוא ובנו וחתנו של פלוא פסול לחנוך, חנוך פסול לאליאב בן פלוא שהוא אחי אביו דהיינו ראשון בשיני וכן בן חנוך פסול לאליאב שהוא שיני בשיני כדתנן אחי אביו ובנו וחתנו, אבל בן בן חנוך לא תנן שהוא פסול לאליאב דהיינו שלישי בשיני הילכך הוי כשר. ורבא אמר אף שלישי בראשון כשר דלא תנן אלא אחיו ובנו כגון חנוך ובנו פסול לפלוא שהוא שיני בראשון, אבל בן בנו של חנוך לא תנן שיהא פסול לפלוא שהוא שלישי בראשון ומדלא תנן ש"מ דכשר. ורבא לית ליה דרב דאמר בסנהדרין [שם] אחי אבא לא יעיד לי הוא ובנו וחתנו כדתנן אחי אביו ובנו וחתנו היינו ראשון בשיני ובנו הוי שיני בשיני אף אני לא אעיד לו לאחי אבא שאני לו שיני בראשון, ולא בני שהוא שלישי יעיד לאחי אבא שהוא ראשון דקסבר רב שלישי בראשון לא יעיד, אבל לבן אחי אבא יעיד שהוא שלישי בשיני. ונ"ל דהלכה כרבא מדפריך ליה לרב ואמאי לא יעיד נמואל שהוא שלישי לחנוך שהוא ראשון אנן שיני בראשון תנן כגון אחיו ובנו לו אבל בן בנו של אחיו לו לא תנן, ובעא (מיניה) [למימר] אליבא דרב חתניהן דמתני' כיון דמעלמא קאתי כדור אחר דמי והוו להו חתנים שלישי ופסול בראשון, ולא קיימא אלא חתן הוי כאשתו ושיני הוי אבל שלישי לא פסיל מתניתין בראשון כרבא ומוקי דרב כר' אליעזר ודלא כמתני'. ומר בר רב אשי מכשיר באבא דאבא כגון אליאב בן פלוא לראובן דהא מתני' דאילו הן הקרובין לא פסול אלא אחי אביו אבל אבי אביו לא פסול, ולית הלכתא כוותיה דכ"ש אבי אביו דפסול, ומדקאמר לית הלכתא כוותיה ש"מ דהילכתא כרבא וכר' אבא.
<h2>דף קכח:</h2>
ועוד שלח לו היה יודע בעדות קרקע עד שלא נסתמא ונסתמא פסול וכ"ש בעדות מטלטלין, דאו ראה כתב בעדות ובעינן תחילתו וסופו בראה דהוא כשרותו. ועוד שלח לו האומר תטול כאחד מן הבנים שלי [נוטלת כאחד מן הבנים] ואין לה כתובה דבההיא הנאה דעשאה שותף בין הבנים מחלה לו, ומפרש רבא דהא דקא נוטלת בנכסים שיש לו עכשיו בשעת מתנה אבל לא בנכסים שקנה אחר מיכן דאין אדם נותן דשלב"ל, ובבנים הבאין לאחר מיכן אם היה לו בנים אחרי המתנה לא תקח היא אלא חלק אחד בכל הבנים דהא כאחד מן הבנים קאמר בכל הבנים שלו. ועוד שלח לו המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי ולוה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידים שפרעו כולו נשבע וגובה מחצה בנכסים בני חורין, דאמרו לקוחות אנן אעדים סמכינן דאמרו פרעו כולו ובטל השטר הלכך הוי הך מחצה דקמודה ביה האי כמלוה על פה וגובה מבני חורין, דאי לאו דמודה הוה פטור על פי עדים, והשתא דאודי ומכחיש לעדים איכא למימר מחמת ביעתותא דעדים דל"ה ידע דלסיועי קאתי אודי, הילכך נשבע שפרע מחצה ואידך מחצה גובה מלוה מנכסים בני חורין. דרש מר זוטרא משמיה דרב שימי בר אשי הילכתא ככל הני שמעתתא דשלח ר' אבא.
<h2>דף קכט.</h2>
המחלק נכסים על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד בלשון ירושלמי שאמר פלוני יירש ב' שדות ופלוני יירש אחת והשוה להם הבכור בלשון ירושה לא אמר כלום, אבל אם אמר בלשון מתנה דבריו קיימין. כתב בין בתחילה וכו' בין באדם אחד ושני שדות בין בשני בני אדם וב' שדות שאמר פלוני ופלוני ירשו שדה פלוני ופלוני שנתתי להם וירשום דבריו קיימין כדריש לקיש דהילכתא כוותיה בהאי, והאי כתב אמר הוא כדאמרינן [כתובות פ"ג] בהכותב לאשתו דין ודברים מאי כותב (אמריז) [האומר].
<h2>דף קל.</h2>
האומר איש פלוני ירשני במקום שיש בת ובתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום, אמר על בת בין הבנות תירשני או על הבן בין הבנים ירשני דבריו קיימין שר' יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי לירש דבריו קיימין, ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"י ב"ב וכן אמר רבה, וטעמא דר' יוחנן מוהיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי מבניו שירצה.
<h2>דף קל:</h2>
אין למדין הלכה מפי (תלמיד) [תלמוד] כי הני דתנן במס' נדה [ז'.] ר' אליעזר אומר ארבע נשים דיין שעתן וכו' עד והלכה כדבריו ותנן נמי כמה תשפה ותהיה זבה ר' אליעזר אומר לילה ויום עד והלכה כדבריו ותנן נמי הזב וזבה שבדקו עצמן ביום הראשון וביום השביעי ומצאו טהור ושאר הימים לא בדקו ר' אליעזר אומר הרי הם בחזקת טהרה והלכה כדבריו, ואמר רב בגמ' הלכה כר"א בארבע ופרכי' מאי קמ"ל בכולהו תנן הלכה כדבריו ופרקינן הא קמ"ל דאין למדין הלכה מפי תלמוד, ואי לאו דאשמעינן רב דהילכתא כר"א אפסקא דתלמודא לא סמכינן. ולא מפי משנה שאינה מבוררת בתלמוד שלא דקדקו בה אמוראים דאינה עיקר. ולא מפי מעשה שאינו מבורר על פי האמוראים כגון הא דפר"ק דנדה [ט':] מעשה ועשה רבי כדברי ר"א דאמר כל אשה שעברו עליה ג' עונות דיין שעתן לאחר שנזכר אמר כדי הוא ר' אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק, ומדקדק תלמודא מאי לאחר שנזכר אילימא לאחר שנזכר שאין הלכה כר"א אלא כרבנן בשעהד"ח היכי עבד כוותיה אלא דלא אתמר הילכתא לא כמר ולא כמר ולאחר שנזכר דלאו יחיד פליג עליה אלא רבים פליגי עליה אמר כדיי הוא ר"א לסמוך עליו בשעהד"ח, ואי לאו דפירשו האמורא[ים] כן היה סבור הבא ללמוד מזה המעשה דבר אחר כי אע"פ שאין הלכה כר"א עבד רבי כוותיה בשעהד"ח והיה עושה בשעהד"ח שלא כהלכה כאותו שאין הלכה כמותו, הילכך אין למדין הלכה מפי מעשה שאינו מבורר (אפי'). [וכן] בפרק שיני דנדה [כ'.] מעשה ותלה ר' מאיר בקילור ורבי תלה בשרף של שיקמה ומפרש תלמודא דאשאר מיני דמים תלהו. וכן בפרק שיני דקידושין [נ':] תנן מעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות וליקט אחד כלכלה של תאנים כו' עד ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות, ואי לאו דתירצה אביי הוה אמינא הא נכריות מקודשות ולא היא דאי כדקתני אפילו נכריות לא מיקדשי דאת וחמור הוא ואת וחמור לא קנה ותירצה אביי דהכי קאמר הראויה מכולכם לביאה תתקדשי לי הילכך נכריות מקודשות דראויות הן אחיות לא דאינן ראויות לו ביחד, אבל מעשה דלא איתרץ בתלמוד ע"י האמוראים לא גמרינן מיניה. וכן נמי אם ראה אדם רבו או אדם אחר שעשה מעשה בדבר איסור או בדבר היתר או שדן דין לא ילמד ממנו לאסור או להתיר או לדין אא"כ שמע טעמו של דבר מפיו דמן הטעם ידע אם דומה זה מעשה שבא לידו עכשיו לאותו מקום מעשה של רבו, כדאמר אין למדין מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה שאל ואמרו לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה ובלבד שלא ידמה ופריך כל התורה כולה דמויי מדמינן ומשני רב אשי שלא ידמה בטריפה כדתניא אין אומרין בטריפה זו דומה לזו ואל תתמה שהרי חותכה מכאן כו', אלמא דכי אמרו ההלכה וטעם על המעשה יעשה ואי לא לא יעשה, וא"ל רב אסי לר' יוחנן כי אמר לן מר הלכה בלא מעשה ניסמוך עליך ונעשה מעשה א"ל לא תעבדון עד דאמי[נא] לכו הלכה למעשה שאעשה ואפרש לכם טעמו של מעשה.
<h2>דף קלא:</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל שכ"מ הכותב כל נכסיו לאשתו במקום בניהם לא למתנה גמורה גמר ויהיב אלא לעשותה אפיטרופא על כל נכסיו כדי שישמעו אליה בניה ויכבדוה, וכיון דהכי לא איבדה כתובתה ויש לה כתובה והנכסים בחזקת הבנים ואינה יכולה לא למכור ולא ליתן אלא כדי כתובתה ומיהו כל ימיה הן בחזקתה לפרנסה מן הנכסים, וכן הכותב לבנו גדול נמי לא עשאו אלא אפטרופא כדי שישמעו אליו אחיו ואין לו אלא חלק אחד כאחד מהן דאומדן דעתא הוא דלא עביד אלא אפטרופא, ואפילו לבנו קטן המוטל בעריסה נמי עשאו אפיטרופא ולכשיגדל ישמעו אליו ועד שלא גדל יקרבוהו ויחבבוהו עבור שיודעין כי אליו ישמעו. (ואל) [ואם] לבנו ואחר כתב, לא אמרינן מדאחר משום מתנה בנו נמי משום מתנה אלא ודאי בנו אפיטרופא. כתב לאשתו ובנו כל נכסיו תרי אפיטרופי לא מוקמי אינשי, ומדלגבי האי בן לא עשאה אפיטרופא דלא בעי דלישתמע לה לגבי אחרינא נמי לא בעי דלישמעי לה ולא עשאה אפיטרופא, אלא הבן ודאי עשה אפיטרופא ואשתו משום מתנה. ואשתו ארוסה דלא נתקרבה אליו ואשתו גרושה דנתרחקה מיניה אמדן דעתא דלא בעי בכיבודיהו ולא אפיטרופא עשאן אלא מתנה יהיב להו כדלאחר. ובת אצל הבנים ואשה אצל אחים דידיה שאין לו בנים ואשה אצל בני הבעל חורגיה בעיא הוא, מי אמרינן כיון דאינן חייבין לכבדן לא חייש הוא לעשותה אפיטרופא כדי לכבדן, דכל הני דלעיל איכא תרתי הבנים חייבין בכבודה ואיהו בעיא לכבדן, או דילמא כיון דאיהו בעי לכבדן ואע"ג דאינהו לא מיחייבי ודאי עשאן אפיטרופא כדי לכבדן. ואיכא בין אפיטרופא למתנה דהיכא דעשאה אפיטרופא אם יצא שטר חוב על בעל אם כתובתה קדמה לזמן השטר שקלה היא בכתובתה הנכסים ולא בעל השטר דלא איבדה כתובתה, אבל אם מתנה הויא ויצא שטר חוב שקיל בעל השטר שקדם למתנתה והיא איבדה כתובתה כחכמים, דאמרי' הכותב כל נכסיו לאשתו ויצא עליו שט"ח חכמים אומרים תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצא קרחת מיכן ומיכן ואמר רב נחמן הלכה תקרע כתובתה, ופרכינן למימרא דרב נחמן לא אזיל בתר אומדנא דהכא אומדנא הוא דלא מחלה כתובתה אלא בשביל המתנה וכיון דמתנה ליתא מחילה נמי ליתא ואמאי תקרע כתובתה והתניא הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו מתנתו מתנה ר' שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן לאחרים ואמר רב נחמן הלכה כר' שמעון אלמא בתר אומדנא אזיל הכי נמי בתר אומדנא אזיל, [שאני התם] דניחא לה דתיפוק קלא דכתבינהו כל נכסי שכך היתה חביבה עליו ויקפצו עליה אחרי מותו ואפילו ידעה דלא תתקיים המתנה בידה מחלה מחילה גמורה בההיא הנאה.
<h2>דף קלב.</h2>
(תנו רבנן) [תנן התם] שכ"מ הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה על כל הנכסים שיש לו עכשיו דבההיא הנאה כבוד דעשאה לה שותף בין הבנים שחילק לה מנכסיו מחלה כתובתה על כל מה שנותן לבניו, ודוקא קרקע ודבר המחובר בקרקע אבל נתן לה מטלטלי ולבנים מקרקעי לא חשיבא שותף ולא מחלה. ודוקא בהני ניכסי דפלג דבהון מחלה כתובה לגבי דידהון אבל אי הדר קני או שכיב חד מהני דפלג להון אית לה כתובתה, כדאמרי' [ע"ב] ההוא דאמר תילתא לברת תילתא לברת ותילתא לאינתי שחילק נכסיו בין שתי בנותיו ואשתו שכיבא חדא מבנתא, סבר רב פפי לית לה לאשה אלא תילתא דיהיב לה דהא על תילתא של זאת מחלה לגמרי, א"ל רב כהנא אילו הדר קני מי לית לה כיון דהדר קניא (לית) [אית] לה כתובה דלא מחלה אלא מה שחילק כי הדר נמי אחד מן החלקים אית לה כתובה דלא מחלה אלא לאותו שחלק לו וכי נפיק מיניה הדר לשיעבודיה. ואם כשחלק בין אשתו לבניו שייר דבר מועט שלא חלק, מיגו דנחתא לאותו מועט לכתובתה נחתא לכולה דכיון דשייר סמכה דעתא על כתובתה ולא מחלה כלום, כדאמרי' [קל"ג.] ההוא דפלגינהו לנכסיה לאינתיה ולבריה שייר חדא דיקלא [סבר רבינא כו' א"ל רב יימר לרבינא אי לית לה חד דיקלא] נמי לית לה דאי מחלה הכל מחלה שהיה לו עכשיו אלא מגו דנחית לדיקלא שלא מחלה נחתא נמי לכולהו ניכסי ושקלה כתובתה. ובעיא דרב[א] הכי איתה בבריא האיך בריא שחילק נכסיו מהו, שכ"מ דידע דלית ליה ניכסי אלא מה שחילק ולא סמכא דעתיה שיקנה עוד נכסים מסחת דעתה מכתובתה ומחלה מחילה גמורה על כל מה שחילק מיהו אי קני בתר הכי אע"ג דאסחא דעתא שקלא כדאמר רב כהנא, אבל בבריא סמכה דעתה שיקנה עוד נכסים ולא מסחא דעתה מכתובתה ולא מחלה מחילה גמורה אפילו אהני דחלק מיהו היכא דשייר לא מחלה כדאמר רב יימר, או דילמא לא שנא דכי היכי דבשכ"מ מחלה על כל מה דחלק הכי נמי בבריא, תיקו ותיקו דממונא ספיקא הוא וחולקין.
<h2>דף קלג:</h2>
ההוא דאמר ליה לחבריה נכסיי לך ואחריך לפלוני ראשון ראוי לירשו הוי, בתר דשכיב ראשון אתי שיני וקתבע, סבר רב עיליש קמיה דרבא למימר שיני נמי שקל, א"ל רבא דייני חצצתא דייני הכי, לאו היינו דשלח רב אחא בר רב עויא לדברי ר' יוחנן בן ברוקא ניכסי לך ואחריך לפלוני אם ראשון ראוי ליורשו אין לשיני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה שאמר נכסיי לך אלא בירושה כלומר הכי קאמר נכסיי לך בירושה וירושה אין לה הפסק דאע"ג דהפסיקה הוא דאמר אחריך לפלוני רחמנא אמר דאין לה הפסק, נראה לי מאשר ירשו אבותיך וירישתה [דברים ל', ה'], וקם דינא כרבא אליבא דרב אחא בר עויא והכי הילכתא.
הכותב את נכסיו לאחרים במתנה והניח את בניו מה שעשה עשוי אבל אין לחכמים נחת רוח במעשיו דלאו שפיר עביד כדאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא לא תיהוי בעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא דאיפשר דנפיק מיניה זרעא מעלייא וכ"ש לנכרי.
<h2>דף קלה.</h2>
ההוא דקא שכיב והיה לו אחים ולא היה לו בנים ואמרו לו איתתיה למאן כלומר זקוקה היא לייבום או לא אמר להו חזיא לכ"ג לאו דוקא גדול דאלמנה לא חזיא ליה והכי קאמר להו ראויה (היה) [היא] לכל אדם ואפילו לכהן דאינה זקוקה ליבם דיש לי בנים, אמר רבא למאי ניחוש לה והאמר ר' חייא בר אבא אר"י בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן ומגו דאי בעי אמר גרשתיה כי אמר נמי יש לי בנים נאמן, א"ל אביי והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן אינו נאמן וליכא מגו, א"ל ולאו שנינהו כאן למפרע כאן להבא, א"ל ואנן אשינויי ניקו ונסמוך, א"ל רבא לרבא בר נתן חוש לה להא דאינו נאמן ותצריכה חליצה דבדבר איסורא לא סמכינן אשינויא אלא אמרינן דילמא הדר ביה ר' יוחנן מהא דאמר מעיקרא נאמן.
מי שהיו מוחזקין בו שאין לו בן [קל"ד.] ויש לו אחין והיו מוחזקין באשתו שהיא זקוקה ליבם ואמר זה בני נאמן ויורשו ופוטר את אשתו מן היבום, ואפילו הבן ממזר כדתנן ביבמות [כ"ב.] מי שיש לו בן מ"מ פוטר ואמרינן לאתויי ממזר. ההוא דהוה מוחזק ליה בגויה דלית ליה אחי להזקיק אשתו ליבום ואמר נמי בשעת מיתה דלית ליה אחי לא כאן ולא כאן וכך היה מעשה שאביו של זה היה במדינת הים, אמר רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דמוחזק לן דלית ליה אחין ועוד האמר בשעת מיתה דלית ליה אחים אמר ליה אביי כיון דאביו היה במדה"י דילמא איכא עדים דאית ליה אחי, ואמר ליה רב[א] לרב נתן בר אמי חוש לה לדילמא איכא עדים ואמר[ינן] לו לזה אם הוא קיים שיפטרנה בגט ואם אינו קיים תשב עד שנברר מן הבאין ממקום שהיה אביו שם אם יש לו בן לשם ואם לאו, וכן הלכה. מי שבא להן אח ממדה"י ואמר אחד מהן אחינו הוא והאחרים אומרים אין אנו יודעין אם אחינו הוא ואם לאו, אותו שמודה לו יתן לו מחלקו כפי שמגיעו שהן ג' אחין לבד מזה וחלקו הנכסים לג' חלקים זה שמודה לו יתן לו רביע חלקו שהגיעו, ואם [מת] יחזרו הנכסים למקומן לזה שחלק לו מחלקו, נפלו לו נכסים ממקום אחר ירשו אחיו עמו דהא הוא מודה האח זה שמת היה אחיהם, ואם השביח מה שחלק לו זה מאליו והגיע השבח לכתפים כמה שנפלו לו נכסים ממקום אחר דמי ושקלי כולהו, ושבח שלא הגיע לכתפים סלקא בתיקו וחולקין.
<h2>דף קלו.</h2>
שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת עד שלא כתבו ונתנו אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כותבין ונותנין וכן אמר רבא אמר רב נחמן הלכה כותבין ונותנין, שלא אמר לכתוב אלא ליפות כוחו ומתנה מחיים הוא.
הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו כלומר שיזכה בהן לאחר מותו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה דמשמע גופא קני מהיום ופירא לאחר מיתה, ר' יוסי אומר אינו צריך לכתוב מהיום דאע"פ שלא כתב ונתתי לו כל נכסיי מהיום ולאחר מיתה אלא ונתתי לו כל נכסיי לאחר מיתה קני גופא מהיום דזמנו של שטר שכתב בו ביום פלוני בירח פלוני בשנה פלוני מוכיח שהקנה לו הגוף מאותו יום ופירא לאחר מיתה והלכה כר' יוסי בין בשטרות בין בגיטין. בעא מיניה רבא מרב נחמן בהקנאה מהו אם הקנה לו בקניין וכתב בשטר ביום פלוני מי בעי רבנן מהיום או לא, א"ל אינו צריך דכיון שכתב בשטר זמן וקניין ודאי מהיום הקניין קונה הגוף, ורב פפי אמר איכא אקנייתא דצריך ומפרש תלמודא אקנייה וקנינא מיניה לא צריך אם כתב בשטר הכי ביום פלוני אמר לנו פלוני קנו מני ונתתי לפלוני כל נכסיי לאחר מיתה וקנינא מיניה וכו' לא צריך מהיום כי ודאי הכא משמע ביום הזה קנו ממנו ואיכא זמן מוכיח וקנינא מיניה לפי"מ שהקנה מאותו זמן, אבל אי כתב בזמן פלוני אמר לנו פלוני הוו עלי עדים שנתתי כל נכסיי לפלוני לאחר מיתה וקנינא מיניה ואקנייה משמע וקנינא מיניה במה דאקנייה והיינו לאחר מיתה ואי לא כתב מהיום ליכא הוכחת הזמן, מתקיף לה רב חביבי מי איכא מידי דאנן לא ידעינן באיזה לשון קונה וספרי ידעי דילמא כתבי(נן) כסומא בארובה ולאו להוכחה, ומשני אין שאילתינהו לספרי וידעי. רבה בריה דרב יהושע אמר בין אקנייה וקנינא מיניה בין קנינא מיניה ואקנייה לא צריך מהיום דלא פליג רב פפי אדרב נחמן בהא דודאי כיון דכ' בשטר קנין ודאי בזמן הכתוב בשטר היה הקניין וקני הגוף מיד, ורב פפי לא אמר אלא ואיכא אקנייתא דצריך ואיכא אקנייתא דלא צריך, ואקנייה וקנינא מיניה וכו' פירוש דתלמודא לפרושי מילתא דרב פפי וליתה, אלא בדוכרן פיתגמי הוא דפליגי (רבא) [רב נחמן] ורב פפי (ורבא) [ור"נ] אמר בין כתב דוכרן פיתגמי בשטר בין לא כתב כיון דאיכא הקנאה ל"צ לרבנן מהיום דודאי הקנין ביום זמן השטר משמע דהוה ורב פפי סבר איכא אקנייתא דצריך מהיום כגון אם כתב בראש השטר דוכרן פיתגמי דהוי באנפנא ב"ד ביום פלוני בזמן פלוני (של זמנו) [דזמנו של] שטר אדוכרן פיתגמי קאי ולאו אקנאה וצריך מהיום לברר זמן ההקנאה ואיכא אקנייתא דל"צ כגון אם אין בשטר דוכרן פיתגמי דהתם ודאי זמן השטר אקנייתא קאי ול"צ מהיום. הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו שנתן לו הגוף מהיום ופירות לאחר מיתה האב אין יכול למכור הגוף מפני שכתב לבן והבן א"י למכור פירות מפני שהן של אב כל ימי חייו, מכר האב הפירות הרי הן של לוקח עד שימות האב מכר הבן הגוף אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב, ואתמר מכר הבן הגוף בחיי האב ומת הבן בחיי האב ר' יוחנן אמר לא קנה לוקח דקנין פירות שהיה לאב בהן כקנין הגוף דמי ואין ללוקח בהן כלום כי לא היה הגוף של בן למוכרו וריש לקיש אמר קנה הלוקח כשימות האב דקנין פירות של אב לאו כקנין הגוף דמי והוי הגוף ברשות הבן למוכרו והילכתא כר"ל.
<h2>דף קלז.</h2>
נכסיי לך ואחריך לפלוני אין לראשון בהן לכתחילה אלא לאכול הפירות ואם מכר ואכל או נתן גוף הנכסים אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואם לא שייר אין לו, ואפילו היו בהן עבדים והוציאם הראשון לחירות אין לשני בהן כלום, אם עשאן אסורי הנאה דעשאן תכריכין (ומת) [למת] אין לשני בהן כלום. ואם נתנו הראשון במתנת שכ"מ לא עשה כלום וקנה השני, משום דמתנת שכ"מ אימת קניא לאחר מיתה וכבר קדמו השני עם גמר מיתה וקנה.
<h2>דף קלז:</h2>
האומר נכסיי לך ואחריך לי מכרן או נתנן הראשון לא עשה כלום ואחרי מיתת הראשון יחזרו לו או ליורשיו כדאמרינן ההיא איתתא דהויא לה דיקלא בארעיה [דרב ביבי בר] (ד)אביי כל אימת דהוי אזלא למיגזריה הוה קפיד עילוה אמר (ליה) [לה] דוושת' ע"י דוושת' עילוואי אקניתיה כל שני דרב ביבי אזל איהו אקנייה לבנו קטן, אמר רב פפא משום דאתון ממולאי עבדיתון מילי מוליאתא אפילו רשב"ג לא אמר ירד הראשון ומכר או נתן אין לשני כלום אלא לאחר אבל לעצמו לא אמר. אמר רב נחמן שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירו והקדישו והחזירו הרי זה מוקדש ומוחזר דמתנה ע"מ להחזיר הוי מתנה ומצי להקדיש ובלבד שיחזירו והא אהדרה, אבל אם אמר ע"מ שתחזירהו לי מידי דחזי ליה קאמר שיחזירנו לו כמו שהוא עכשיו חולין ואי אקדשיה ל"ה חזרה וכיון דהכי לא הוי הקדש. הכותב נכסיו לאחר ואמר הלה אי אפשי בהם קנה אם שתק מעיקרא והדר צווח אי אפשי בהם, ואי מעיקרא צווח אי אפשי בהם לא קנה, כדאמר רבא ואיתימא ר' יוחנן הכל מודים בצווח מתחילה ועד סוף דלא קנה ושתק ולבסוף צווח נמי מודו דקנה דבשתיקתו קנה [ו]זכה בהן וצווחתו לא מפקא להון מרשותיה, ואם זיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח פליגי רבנן ור"ש דלרבנן קנה ולר' שמעון לא קנה, ונ"ל [דהלכה] כרבנן.
<h2>דף קלח.</h2>
ת"ר שכ"מ שאמר תנו מאתים זוז לפלוני וג' מאות לפלוני וד' מאות לפלוני אין אומרים כל הקודם בשטר זכה תחילה ואם יצא שט"ח עליהן שיגבה מן האחרון אלא יגבה מכולם, ואם אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו לפלוני ואחריו לפלוני כל הקודם בשטר זכה ואם יצא שט"ח יגבה מן האחרון. שכ"מ שאמר תנו לפלונית אשתי מאתים זוז כראוי לה נוטלת כתובתה, בכתובתה ידה על העליונה אם רוצה מאתים נוטלת ואם רוצה כתובתה נוטלת. וכן אמר תנו לבעל חובי, דכיון דאמר כראוי לו לישנא יתירה לטפויי מילתא קאמר.
<h2>דף קלח:</h2>
שכ"מ שאמר מנה יש לי אצל פלוני כתבו לי שאני נותנו לפלוני העדים כותבין אע"פ שאין יודעין אם אמת הוא שיש לו ואם לאו, ולא מיבעיא אם כותבין אמר לנו פלוני שיש לו מנה אצל פלוני ואני נותנו לזה בפניכם דודאי כתבי דליכא למיחוש לב"ד טועין אלא אפילו אמר כתבו סתם מנה שיש לפלוני אצל פלוני נותנו לפלוני בפניכם לא חיישינן לב"ד טועין, דבית דינא בתר עדים דייקי וחוקרין אותן אם יודעין שיש לו המנה אצל פלוני ואם אין עדים החתומים יודעין לא יגבה בעל השטר עד שיביא ראיה שיש לו (ליתן) [לנותן] מנה אצל זה ואם לאו ישבע שאין לו מנה משל שכ"מ ויפטר.
<h2>דף קלט.</h2>
מי שהניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסין במלבושיהן על הקטנים מפני הפסד הקטנים שמלבוש גדולים יקרים מן הקטנים, ואם יש גדול אחי שנושא ונותן בתפיסת הבית שפיר דמי שהרי תקנת כולם הוא שיהיו דבריו נשמעים אבל אחר לא. ולא הקטנים ניזונין על הגדולים שהקטנים צריכין מזון תמיד ואיכא יציאה טפי, אלא חולקין בשוה ומתפרנסין הגדולים מחלקן והקטנים יזונו מחלקן. ואי איכא בנות ניזונות מכולן שתנאי כתובה היא שהבנות ניזונות וזה חומר בבנות מבבנים. נשאו גדולים נשים מתפיסת הבית לאחר מיתת אביהם ישאו גם קטנים, אבל נשאו גדולים בחיי אביהן ונותן להן אביהן פרנסה ואמרו קטנים הרי אנו נושאין לאחר [מיתת] אבינו כדרך שנשאתם משל אבינו ואח"כ נחלוק אין שומעין להן אלא מה שנתן להן אביהן לגדול בחייו נתן ומה שנפל להן מאביהן יחלקו בשוה. וכן הניח בנות גדולות וקטנות אין הגדולות מתפרנסות על הקטנות ולא הקטנות ניזונות על הגדולות דאין בנות ניזונות מן הבנות, נשאו גדולות מתפיסת הבית לבעל ישאו קטנות כמו כן לבעל, ואם נשאו גדולות בחיי אביהן ואמרו קטנות הרי אנו נושאות כדרך שנשאתם אתם בחיי אבינו אין שומעין להן אלא מה שנתן אביהן נתן, וכן נמי אם נשאו גדולות לבעל יותר מחלקן הקטנות ישאו מבעל שמוציאין ממנו דשווייה רבנן כיורש משום פסידא דקטנות. וה"ה אם לוותה ואכלה ועמדה ונשאת דבעל שווייה רבנן כיורש לפרוע מלוה על פה שלה משום פסידא דמלוה, ושינויא דשני שאני פרנסה דאית ליה קלא והוי כמלוה בשטר לא סמכינן עלה, אלא אשינוי בתרא סמכינן דשני גבי (דיינין) [דרבין] דשויוה כיורש משום פסידה דאלמנה ה"נ נימא משום דמלוה שלא תנעל הדלת שווייה כיורש. וכן מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו ניזונת מנכסיו כתנאי ואת תהא יתבה בביתי ומיתזנא מנכסאי, נישאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו אצל הבת, מתה הבת אלמנתו ניזונת מהנכסים כמו שהיתה בת קיימת דשויוה כיורש משום פסידא דאלמנה. ולגבי יובל שויוה רבנן לבעל כיורש משום פסידא דידיה שלא יהא צריך להחזיר ביובל. ולגבי האשה שמכרה בניכסי מלוג בחיי בעלה ומתה שוייוה רבנן לבעל כלוקח ראשון ומוציא מיד הלקוחות משום דטבא ליה ולפסידא דלקוחות לא חשו דאינהו הוא דאפסידו אנפשייהו דלא הי' להם לקנות מאשה היושבת תחת בעלה.
<h2>דף קלט:</h2>
מי שמת והניח בנים ובנות ונכסים שיש בהן כדי שיזונו אילו ואילו מהן עד שיבגרו הבנות הבנים ירשו הכל (עד שיבגרו הבנות) ויתנו מזונות לבנות עד שיבגרו וכמאן דתני [כתובות נ"ג:] בנן נוקבן דיהויין ליכי מנאי אינון מיתזנן מנכסיי עד דתיבגרן, וכ"ש אם יש יותר בנכסים. ואם נכסים מועטין שאין אלא כדי מזון הבנות עד דתיבגרן שקלי להו הבנות למזונות והבנים ישאלו על הפתחים, ואם יש יותר מכדי מזונות הבנות שקלי כדי מזונות והשאר שקלי הבנים. בתו ואלמנתו בנכסים מועטים שאין שם מזון אלא לאחת מהו, עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחין ושקלה האלמנה והבת תישאל על הפתחים, דלענין זילותא ניחא ליה דתיזלזל בתו ואל תיזלזל אלמנתו. אדמון אומר בשביל שאני (זוכה) [זכר] ויפה כוחי בנכסים מרובים הפסדתי בנכסים מועטין, אלא ודאי כדיני מרובים כך דיני במועטין לירש וליתן מזונות לבנות, אמר ר"ג רואה אני דברי אדמון הלכה כמותו, ואמר ר' זירא אמר ר' ירמיה בר אבא [כתובות ק"ט.] כ"מ שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו ובכיוצא בו. ולזון את בניו פליגי ר' מאיר ור' יהודה [קמ"א.] דתניא [מצוה וכו' ר"י אומר] מצוה לזון את הבנים קו"ח לבנות כי היכי דלא ליתזלזלו.
<h2>דף קמא:</h2>
ההוא דאמר לדביתהו ניכסיי להאי דמיעברת אמר רב הונא הוי מזכה לעובר והמזכה לעובר לא קנה. וליתה לדר"ה דאמר המזכה לעובר שלו לא קנה אלא אם בנו הוא העובר קנה, כדתנן האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר יטול מנה, ואמר ר' יוחנן [קמ"ב:] המזכה לעובר לא קנה ומשנתינו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו. ואם אמר לכשתלד אמר רב הונא דלא קנה ורב נחמן אמר קנה ורב ששת אמר בין עובר בין לכשתלד קנה, ונראה לי כרב נחמן דהילכתא כוותיה בדיני ועוד דרב ששת קאי כוותיה והוה ליה רב הונא חד.
<h2>דף קמב:</h2>
ותינוק בן יום אחד נוחל בניכסי אמו אם מתה ומנחיל לבנים מן האב אחיו, אבל עובר שמתה אמו ומת גם הוא במעיה לא, דהוא העובר מיית ברישא קודם לאמו ואפילו מפרכס במעיה לאחר שמתה לאו חיות הוא דהוי כזנב הלטאה שמפרכסת ואין הבן יורש את אמו כשמת הוא קודם לאמו להנחיל לאחיו מאביו. וגם בן יום אחד ממעט בחלק בכור אבל עובר לא ממעט דוילדו לו בעינן בשעת מיתתו ובן הנולד לאחר מיתת האב אינו ממעט בחלק בכור וילדו לו בעינן. ובכור הנולד לאחר מיתת האב אינו נוטל פי שנים כגון [שלא] (ש)היו לו בנים ונשא אשה ומת [וביכרה] (ובכורה) אחרי מותו אינו נוטל פי שנים דיכיר בעינן, וכולהו הני הלכה הם. ההוא דאמר לדביתהו נכסיי לבני דיהוין ליכי מנאי דלכשיולדו יקנו, אתא בריה קשישא מאשה אחרת וצעק לפניו ואמר מה תהא עלי א"ל זיל קני כחד מנייהו אותם שלא נולדו קני כשנולדו כרב נחמן דאמר לעיל [לכשתלד קנה], האי קשישא שהוא עכשיו בר קנייה ולא הקנה לו כראוי אלא אמר לו קני בדבר דלית ליה קנייה דאילו שאינן בעולם לא בני קנייה הם עכשיו והוו כחמור שאין לו קנייה הילכך לא קנה, אבל אי אמר אתה והם תקנו דהיינו אתה וחמור קנה מחצה כרב נחמן דהא רב ששת דאמר קנה הכל מודה ליה במחצה והוה ליה רב המנונא דאמר לא קנה כלום אחד במקום שנים ועוד דהילכתא כרב נחמן [בדיני].
<h2>דף קמג.</h2>
ההוא דאמר לה לדביתהו נכסיי לך ולבניך והיו לה בנים הרבה אמר רב יוסף קנאי איתתא פלגא, כיון דלא אמר בהדיא תיטול כאחד מן הבנים מחצה לה מחצה לבנים קאמר כדכתב והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן קאמר, והילכתא כרב יוסף.
<h2>דף קמג:</h2>
ההוא גברא דשדר מלבושים של משי לביתו להלבישם אמר ר' אמי כשבא דינם לפניו הראוי למלבושי בנים יקחו הבנים למלבושי בנות יקחו הבנות, והוא אם הבנות נשואות שהן בביתו אבל אם נשואות הן ויושבות בבית בעליהן ודאי לכלותיו שיגר שהן בביתו עם בעליהן כי מנהגם היה כדכתב [שופטים י"ב] שלשים בנות שלח החוצה ושלשים בנות הביא לבניו מן החוץ. ההוא דאמר נכסיי לבניי והו"ל ברא ובר ברא, ופשטינן דלא קרו אינשי לבר ברא ברא, והני עובדי כולהו הלכה.
הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולים מן הנכסים ושכרו שוורים ופועלים מן הנכסים והשביחום שחרשו וזרעו השביחו לאמצע, אבל אם האחים גדולים טרחו בעצמן והשביחו השביחו לעצמן. וכן אם אמרו הגדולים לפני ב"ד ראו מה שהניח לנו אבינו האיך הוא עתה הרי אנו עושין ואוכלין אפילו שכרו מן הנכסים השביחו לעצמן מה שהשביח יותר על היציאה, כדאמרינן באלו מציאות [ל"א:] גבי איסור ורב ספרא דבעי ב"ד ואפילו ג' הדיוטות שמתנה בפניהם. ואם הוא צורבא מרבנן הגדול אפילו בלא תנאי השביח לעצמו, כדאמרי' רב ספרא שבק אבוה זוזי שקלינהו ועביד בהו עיסקא תבעיה אחוה לדינא קמיה דרבא ואמר רבא רב ספרא גברא רבה הוא ולא שבק גירסיה וטרח לאחריני ואע"ג דלא אתני כמאן דאתני דמי והכי הילכתא. וכדין הבן הגדול כן דין האשה יורשת שאמר לה בעלה נכסיי לך ולבניך.
<h2>דף קמד.</h2>
המשיא אשה בתולה וראשונה לבנו גדול שבבית והוא הראשון מבניו שהשיאו קנה הבית, והוא אם אין לאביו שום דבר בבית שפינהו לגמרי אבל אם הניח אביו אפילו סנדלים שלו בבית לא קנה הבן, והילכתא בלא טעמא הוא.
<h2>דף קמד:</h2>
באתרא דנהיגי שממנה המלך שנה זו מבית זו ושנה זו מבית אחר גבאי לגבות מנת המלך ויש ריוח לגבאי ומינה המלך אחד מן האחין גבאי בשנה שהגיע לביתם השכר לכל האחין אפילו הוא חריף מכולם כי מחמת הבית לקחוהו, אבל לקחוהו מחמת עצמו שלא הגיעו לאותו בית אלא ראו את זה חריף ומינוהו השכר לעצמו. וכן אחד מן האחין שלקח מאתים זוז למזונותיו מתפוסת הבית והלך ללמוד תורה או אומנות האחין יכולין לומר לו אם אתה אצלינו יש לך מזונות כי ברכת הבית ברובה ואם אין אתה אצלינו לא ניתן לך אלא כפי ברכת הבית, שאם ג' אחין הן ואוכלין יחד יקנו בפשוט לחם ובפשוט בשר ובפשוט יין ודיים ואם כל אחד יאכל לבדו צריך ג' מחציות וכפי ברכת הבית יתנו לו פשוט לסעודה ולא יותר. חלה באונס ונתרפא יתרפא מן האמצע, בפשיעה בצינים פחים יתרפא משל עצמו.
<h2>דף קמה.</h2>
אמר רב פפא הלכתא בין שמת החתן בין שמתה הכלה בין הדר ביה חתן מוהרי הדרי הם סבלונות שאין עשויין ליבלות ששיגר לה שלא שיגר לה אלא ע"מ חיבת חופה וכיון דליתה הדרי והעשויין ליבלות הוי מחילה מעיקרא דעל כן שיגרן ואפילו לא בלו קידושין לא הדרי דלטיבועין ניתנן, ואי הדרא בה היא היה מן הדין שיחזרו קידושין משום קנסא, אלא שמא יאמרו להכי הדרי דלא הוו קידושין ויכול לישא את אחותה לא הדרי, ואע"ג דנתן לה גט שמא יהי' שום חכם שישמע בחזרה ולא שמע בגט וסבור דלהכי הדרן קידושין דטעות הוו ואם יש לה אחות לזו במדינת הים יאמרו לו מותרת היא לך, אבל סבלונות ואפילו העשויין ליבלות ואפילו בשר ויין ששיגר ואפילו ירק ששיגר הדרא אבל שמין בשר ויין בזול כל זוז בד' דנקי כלומר שליש פוחתין לו.
<h2>דף קמו:</h2>
שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים וקנו מידו דמתנת ש"מ במקצת בעיא קנין והרי היא כמתנת בריא ושייר קרקע כל שהוא כדי פרנסתו וה"ה למטלטלי כדי פרנסתו אומדן דעתא הוא דמתנתו מתנה גמורה במאי דשייר ליסמוך עליו אם יעמוד והמתנה תיהוי אפילו יעמוד דמשייר אומדנא הוא דלא מצוה מחמת מיתה הוא, לא שייר כלום ודאי מצוה מחמת מיתה הוא דסבר למות ולהכי לא שייר לעצמו כלום הילכך אם עמד חוזר אע"פ שקנו מידו דאומדנא דעתא הוא דלא יהב אא"כ ימות דלא שביק גרמיה ויהיב לאחרינא והוא יחזור על הפתחים. (ומתני') [ומתנת] מצוה מחמת מיתה שהוא קונה באמירה בלא קנין מדרבנן הוא שמא תטרף דעתו עליו אם ימות בשבת ולא מצי להקנות בשבת.
<h2>דף קמז:</h2>
ואם אמר ידור פלוני בבית זה או יאכל פלוני פירות קרקע זה לא אמר כלום לקנות הבית והקרקע, עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו או תנו קרקע זה לפלוני ויאכל הפירות.
<h2>דף קמח.</h2>
ושכ"מ שאמר הלואה שיש לי אצל פלוני אני נותנה לפלוני קנאה באמירה בעלמא אע"ג דליתא בבריא אפילו בקנין דשויוה רבנן למתנת שכ"מ כיורש, והיינו דאמר רב פפא הואיל ויורש יורשה בלא אמירה כי אמר הלואתי לפלוני הויא כירושה ושקיל באמירה, ואי טעין האי דאיתא גביה פרעתי מישתבע האי שבועת יורשין ושקיל דהא כיורש הוא, והיינו דאמר ר"נ [קמ"ז:] ומודה שמואל שאם נתן שט"ח לחבירו במתנת שכ"מ שאין היורש יכול למחול דהא זה יורש הוא גבי בשבועתיה ולא בעי שבועת היורש. אבל היכא דבעי שבועת יורש מצי יורש מחיל, אי אמרת בשלמא מתנת שכ"מ דאורייתא דכירושה דאו' הויא לא אתי יורש דאו' ומבטל לה דלא אתא דאורייתא ומבטל דאורייתא אלא אי אמרת מתנת שכ"מ כירושה דרבנן ליתי יורש דאו' ומבטל ירושה דרבנן ומשני עשאוהו כשל תורה דלא מצי יורש גמור לבטלה. והיינו נמי דאמרינן [כתובות פ"ה:] מודה שמואל במכנסת שט"ח לבעלה שאינה יכולה למחול מפני שידו כידה דאמרי' בעל שויוה כיורש דטבא ליה וכיון שהוא כיורש הוי ידו כידה לישבע ואינה יכולה למחול.
<h2>דף קמח:</h2>
וכשנותן נכסיו רואין אם במחלק שאמר פלוני יטול כך ופלוני כך ולא שייר כלום אם מת קנו כולם ואם עמד חוזר בכולם וחזרה במקצת הוי חזרה בכולה, ואם בנמלך שאמר פלוני יטול כך ושתק ולאחר שעה חזר ואמר פלוני יטול כך מת קנו כולם ואם עמד אינו חוזר אלא באחרון בלבד דמה שנתן לו היה שיור לראשון וקנו. ובאיזה לשון שאמר יטול ויקנה ויחזיק ויזכה כולן לשון מתנה.
ושכ"מ שהקדיש כל נכסיו או הפקיר או חילק לעניים סלקא בתיקו אם עמד אם חוזר ואם לאו. ונ"ל בהקדיש איסורא הוא ולחומרא ואינו חוזר, בהפקיר אם הן בידו והוא קדם וזכה, (וסילק) [וחילק] לעניים ממונא הוא וחולקין.
<h2>דף קמט.</h2>
מכר כל נכסיו ועמד אם בעין הדמים הן חוזר ואם פרען בחובו אינו חוזר. ושכ"מ שהודה ואמר מעות שיש לי ביד פלוני פיקדון או הלואתו של פלוני הן הודאתו הודאה ושקיל להו, כדאשכחן באיסור גיורא שהודה בזוזי שהי' לו ביד רבא דשל רב מרי בריה הן וקנאן רב מרי. וה"ה אם הם אצל השכ"מ והודה בהן מצוה מחמת מיתה.
<h2>דף קנ.</h2>
אמר תנו מטלטליי לפלוני כל כלי תשמישו נתן לו, אמר תנו לו כל מטלטלי אפילו חיטין ושעורין וכל מטלטלין נתן לו, אמר תנו כל נכסיי לפלוני כל הנכסים קנה קרקעות ובגדים ועבדים ושטרות ובהמות ועופות דהכל איקרו נכסי.
<h2>דף קנא.</h2>
אימיה דרב זוטרא בר טוביה כתבה לנכסי כולה לרב זוטרא ברה וא"ל באפי סהדי דמשו"ה כתבה ליה דקא בעיא לאינסובי לרב זביד אינסיב ולבסוף איגרש אתא לקמיה דרב ביבי בר אביי ותבעה נכסי מברא, אמר רב ביבי משום אינסובי עבדה והא אינסבא וקנה ברה, אמר רב הונא ברדר"י אפילו למ"ד מברחת קני ה"מ אי לא גליא דעתא דמשום אינסובי הוא אלא סתם נתנה ודאי קנה ברא אבל הכא הא גליא דעתא דבעיא לאינסובי ולא נתנה אלא שלא יבואו ליד רב זביד וכי איגרשה הדרי לה, וכן הלכה. אימיה דרמי בר חמא שכ"מ הוה וכתבה לניכסה לרמי ברה והדר כתבה לרב עוקבא ברה, ואוקים רב נחמן לניכסי ביד רב עוקבא שהוא השיני משום דהדרא מראשון כדשמואל דאמר כל שאילו עמד חוזר חוזר נמי במתנתו בין לצורך עצמו בין ליתנה לאחר וכן הלכה. אחתיה דרב דימי בר יוסף הוה לה פיסקתא דפרדיסא ואקניתיה לרב דימי בקניין ושיירה כי קמת תבעתיה לדינא קמיה דרב נחמן, אמר להו רב נחמן לסהדי היכא הוה עובדא אמרו ליה אמרה הכי ווי כי מיתה ההיא איתתא אם כן מחמת מיתה הוא וחוזרת וכן הלכה.
<h2>דף קנא:</h2>
(והילכך) [והילכתא] מתנת שכ"מ במקצת ששייר לעצמו כדי פרנסתו בעי קניין ואם לא הקנה לו במקצת לא קנה ואפילו מת כרב נחמן דאמר הרי הוא כמתנת בריא ובעי קניין, ושכ"מ הוא שאינו אומר בשעת המתנה ווי כי מיית ההוא גברא, אבל מצוה מחמת מיתה דאמר בשעת הצוואה ווי כי מיית אפילו במקצת לא בעי קניין אלא באמירה קני מדרבנן שמא תטרף דעתו, והוא דמיית אבל עמד חוזר אפילו קני מיניה כשמואל דאמר שלא הי' קניין אלא מחמת מיתה, והוא שאין כתב במתנה וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא(מר) [ד]לא היה הקניין ליפוי כוחו [אלא] להקנותו בקניין ובשטר לאחר מיתה דשכ"מ לא מקני אלא לאחר מיתה ואין קניין לאחר מיתה כשמואל והלכתא כוותיה בדיני, אבל שכ"מ שכתב כל נכסיו לא בעי קניין וקני בלא קניין אם מת.
<h2>דף קנב.</h2>
ומתנת שכ"מ שכתב בו קניין [קנ"ב.] פלוגתא דרב ושמואל, בכתב כל נכסיו מיירי דל"ה צריך קניין, ולא כתב וקנינא מיניה מוסיף על מתנתה דא(מר) דהוי משמע וקנינא מיניה ליפוי כח ולא להקנות לו בקניין כדין מתנת שכ"מ אלא שהיה כתוב כבריא המקנה בקניין, ואמר רב ארכבה אתרי ריכשי וכו' עד שאם אמר הלואה שיש לי אצל פלוני אני נותן לפלוני והקניין על כל הכתוב בשטר ועל ההלואה ואע"ג דההלואה אינה ניקנת בקניין בבריא כיון דכתיב בשטר דשכ"מ הוה קני באמירה בלא קניין, ושמואל אמר כיון שהיה יכול להקנות באמירה כדין שכ"מ שכתב כל נכסיו והקנה בקניין שמא לא גמר בדעתו אלא להקנותו בקניין השטר לאחר מיתה ולא באמירה כדין שכ"מ ואין קניין השטר קונה לו לאחר מיתה דבשעת קנייה ליתיה למקנה ומי יקנה לו.
<h2>דף קנב:</h2>
פשיטא כתב לזה מתנה בלא קניין ולא מסרה לו וחזר וכתב לאחר היינו דייתיקי מבטלת דייתיקי, כתב וזיכה לזה ע"י אחר וחזר וזיכה לאחר רב אמר ראשון קנה לטעמא דאמר כיון דזיכה לו ע"י אחר כדרך בריא הרי הוא מתנת בריא, ושמואל אמר אע"ג דזיכה לו ע"י אחר מתנת שכ"מ הוא ומתנת שכ"מ חוזר. בסורא מתנו הכי בהך לישנא שאמרה שמואל מתנת שכ"מ שיש בה קניין ליתה כמתנת בריא אלא כמתנת שכ"מ וחוזר, בפומבדיתא מתנו שלחו מבי רב לשמואל קנו מידו של שכ"מ וכתבו הקניין בשטר המתנה מהו יכול לחזור בו וליתנה לאחר שלח להו אין לאחר קניין כלום ואין יכול לחזור וליתנה לאחר אפילו בשביל עצמו אין יכול לחזור אם עמד שהרי היא מתנת בריא גמורה, והכי הילכתא כפומבדותאי דהא רב הונא דן כוותייהו כדאמר ההוא שכ"מ דקנו מיניה כשעמד מחליו ביקש לחזור בו וא"ל מה אעביד לך אין אתה יכול לחזור שלא נתתה לו באמירה כדין שכ"מ אלא בקניין שהוא מתנת בריא וקנה לאלתר.
<h2>דף קנג.</h2>
ההוא מתנתא דכתב בה בחיים ובמות אמר רב הרי היא כמתנת שכ"מ וה"ק סימני בחיים ובמות אני נותנה לך, ואע"ג דפליג שמואל הילכתא כרב דאמרי נהרדעי כוותיה דרב. אבל אי הוי כתב מחיים אמר רבא קנה, ולית הכי הלכתא דההיא דאתאי לקמיה דרבא דהוה כתב בה מחיים ודן רבא דמתנה מחיים היא וקנה וקיללה לרבא ומדנענש רבא ש"מ דלא עבד כדין, והכי הוא כדאמר אמימר דלית הלכתא כוותיה דרבא ורב אשי הודה לו דלית הלכתא כרבא.
לא כתוב בשטר מתנה שכ"מ היה ולא בריא כתוב בו והנותן בריא הוא עכשיו וטוען שכ"מ הייתי כשנתתי וחזרתי בי והמקבל מתנה אומר בריא היה ומתנת בריא היה, צריך להביא ראיה ששכ"מ היה דברי ר' מאיר וחכ"א המע"ה, ומסקנא דהא משנה דאם הוא בריא בשעת הדין עליו להביא ראיה ואם הוא שכ"מ עליהן להביא ראיה כדאמרינן [קנ"ד:] ברם נראין דברי ר' יוסף דאמר ר' יוסף א"ר יהודה אמר שמואל זו דברי חכמים כלומר דברי ר' מאיר הם דברי חכמים ודברי חכמים הם דברי ר"מ ואפיך למתני', ומדאפיך שמואל דר' מאיר לחכמים ש"מ דהכי עיקר, ואזלא כר' נתן דתניא מי מוציא מיד מי ר' נתן אומר אם בריא הוא עליו להביא ראיה ששכ"מ היה ואם שכ"מ הוא עליהם להביא ראיה שבריא היה כי כמות שהוא בבואו לפנינו מחזקינן ליה ור' נתן דיינא הוא ונחית לעומק הדין ועבדינן כוותיה, ורבא נמי הכי דן בההוא מתנתא דהוה כתוב בה קציר ורמי בעריסי' נתן פלוני לפלוני כל נכסיו ול"ה כתב בה מגו מרעיה איתפטר לבית עולמו והיו היורשין [אומרין] עמד מאותו [חולי] וחזר ממתנתו ואח"כ חלה ומת ודן רבא והרי מת והרי קברו מוכיח עליו ובתר דהוא השתא מחזקינן ליה וכיון דהוא מת אמרינן מאותו חולי מת ויורשין הבאין להוציאו מחזקה זו עליהן להביא ראיה בעדים שכן הוא, ואמר רב הונא בריה דרב יהושע כר' נתן הוא והכי הלכתא.
<h2>דף קנד:</h2>
שאל ר"ל את ר' יוחנן זו ששנויה במשנת בר קפרא הרי שהיה אוכל שדה בחזקת שהוא שלו ובא אחר וקרא עליו ערעור לומר שלי הוא והוציא זה את אונו שמכר לו מכירה (אלא) [והלה] אמר שטר פסים הוא כלומר שטר אמנה הוא שאמרת ליתן הדמים והאמנתיך ולא נתת לי דמים אם יש לו עדים כדבריו הלך אחר עדים ויש ליתן לו הדמים או יחזיר לו את שלו ואם אין עדים הלך אחר השטר וא"צ לקיימו כיון שמודה שכתבו לימא ר"מ הוא ויחידאה הוא ולא סמכינן עלה, א"ל ר' יוחנן דברי הכל הוא דלא פליגי ר"מ ורבנן אלא היכא דמרעי ליה סהדי דהתם אמרו רבנן נאמן לפסלו וצריך לקיימו אבל איהו לאו כמיניה לפוסלו הילכך א"צ לקיימו, ומדקדקו בה ר"ל ור' יוחנן לאוקומה כרבים ש"מ עיקר הוא והכי הילכתא.
<h2>דף קנה:</h2>
איתמר קטן אימתי מוכר בנכסי אביו רבא אמר רב נחמן עשרים, סוגיא דשמעתא ומסקנא קטן היודע בטיב משא ומתן שהוא חריף וידוע לכל שהוא נושא ונותן כדין מבן י"ג שנה ממכרו ממכר בנכסי אביו, כדשלח ליה גידל בר מנשיא לרבא תינוקת בת י"ד שנה [יודעת] בטיב משא ומתן מהו שלח ליה אי יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר ולישלח ליה תינוק מעשה שהיה בתינוקת היה ולישלח ליה בת י"ב שנה מעשה שהיה בתינוקת בת י"ד וה"ה לבת י"ב וה"ה לתינוק בן י"ג דאז הוא בא לכלל איש, וממכרו ממכר דקאמר אפילו בנכסי אביו מדאמר והא דרבא מכללא איתמר דההוא פחות מבן עשרים דאזיל זבין נכסי דאבוה אתא לקמיה דרבא כו' עד אמר להו זביניה זביני דמדסברי ליה סבר מידע הוא ידע וכיון דידע למסבר זביניה זביני, ואם ידוע שאינו יודע בטיב משא ומתן בודקין אותו מי"ג ועד עשרים ואם הביא ב' שערות ממכרו ממכר אפילו בנכסי אביו דאמר רב נחמן אמר שמואל בודקין למוכר בנכסי אביו אם הביא שערות עד כ' ושנת כ' כלפני כ' וצריך בדיקה שאם הביא שערות ממכרו ממכר דהא גדול הוא ואם לא הביא שערות מחזקינן ליה בקטן כיון דלא ידע בטיב משא ומתן ואין ממכרו ממכר בנכסי אביו, ולאחר כ' אפילו לא הביא שערות גדול הוא וממכרו ממכר והוא שנולדו בו סימני סריס כדתניא בן כ' שלא הביא ב' שערות יביאו ראיה שהוא בן כ' והוא הסריס, וכי לא נולדו בו סימני סריס בודקין אותו עד רוב שנותיו שהוא ל"ה, ולפני כ' אפילו (לא) נולדו בו לא מחזקינן ליה כסריס, וסימני סריס מפרש במס' יבמות בפ' הערל [פ':] כל ששערו לקוי ואין בשרו מעלה הבל כשרוחץ ואין מימי רגליו עושין כיפה וקולו עבה. ואמר אמימר מתנתו מתנה במקרקעי אביו בתוך כ' אע"ג דלא הביא שערות כקטן הוא והילכתא כוותיה. ואמר רב הונא בריה דרב יהושע ולעדות עדותו עדות אע"ג דלא ידע בטיב משא ומתן וגם לא הביא שערות, אמר מר זוטרא במטלטלי ולא במקרקעי וכן הלכה כמר זוטרא. וכיון שגלינו משפטי קטן נחזור לפרש הלכה, איתמר קטן אימתי מוכר כו' קטן שאינו יודע בטיב משא ומתן ולא הביא שערות אימתי מוכר בנכסי אביו, מדקאמר קטן ולא אמר אדם אימתי מוכר ש"מ דוקא קטן אבל אם הביא שתי שערות לאו קטן הוא המוכר. וכן אותו שמכר בבני ברק הוו עדים שהיו יודעין שלא היה יודע בטיב משא ומתן אבל ל"ה יודעין אם הביא ב' שערות ואם לאו.
<h2>דף קנו.</h2>
אמר רב נחמן אמר שמואל בודקין לקידושין דקטן שקידש אין קידושיו קידושין, ואם הביא שערות קידושיו קידושין ובודקין אותו עד ך' לידע אם הביא ואם לאו וכגון שקידש האי ספק ובא אחר גדול וקידשה אחריו בודקין את הספק שהי' ראשון אם הביא שערות קידושיו קידושין וקידושי אחרון לאו כלום ואם לא הביא קידושי אחרון קידושין. ובודקין לגירושין ליבם בן תשע שבא על יבמתו או בן י"ג קנאה ואם בא להוציא בגט בודקין אותו אם הביא שערות גיטו גט ואם לאו אינו גט כדתנן אינו נותן גט עד שיגדיל ועד ך' אם בא ליתן גט בודקין אותו. ולחליצה אם בא לחלוץ ליבמה [עד] עשרים בודקין אותה אם הביאה שערות חולץ ואי לא לא דמקשינן אשה לאיש מה איש אינו חולץ עד שיהא גדול שהביא שערות דאיש כתיב בפרשה אף אשה נמי. ולמיאונין דהממאנת תוך ך' בודקין אותה דאם הביאה שערות אין מיאונה מיאון ואם לאו הוי מיאון. ולמוכר בנכסי אביו בודקין כל ך' כדפרשינן, והילכתא כרב נחמן אמר שמואל בכולהו.
<h2>דף קנו:</h2>
ר' אליעזר אומר שכ"מ המחלק נכסיו בשבת דבריו קיימין בקניין מפני שאינו יכול לכתוב בשבת אבל לא בחול מפני שיכול לכתוב אלא בכתיבה, ר' יהושע אומר בשבת שאין דרך ישראל להקנות אמרו דמקנה באמירה קו"ח בחול שדרך להקנות שקונה. כיוצא בו זכין לקטן שאינו בר זכייה אבל לא לגדול שהוא בר זכייה שהוא עצמו יקבל ויזכה דברי ר' אליעזר, ור' יהושע אומר לקטן שאינו בר זכייה זוכין קו"ח לגדול שהוא עצמו בר זכייה שזוכין לו, והלכה כר' יהושע. אמר ר' לוי קונין משכ"מ שאינו יודע שיכול להקנות באמירה ורוצה להקנות בקניין אע"פ שחלופיו דרך מקח וממכר הוא אסור בשבת, ולא לדברי ר' אליעזר שאמר דבריא ומסוכן שוין דלא חייש להם אלא שלא תטרף דעתו של שכ"מ עליו כשלא יעשו.
<h2>דף קנח:</h2>
נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל מורישו כו' [קנ"ז.], והלכה כבית הילל דנכסים בחזקת האב והוו כתובת אשה ובעל חוב מוציא מהן ועליהן הראיה, וכבר פירשתי דיני ממון המוטל בספק ומתני' דנפילה בב"ק [דף ל"ה:] פירוש מבואר דב"ה כרבנן דאמרינן המע"ה אם האחד מוחזק ועומד טפי מיניה. ובנפל הבית עליו ועל אשתו כו' [קנ"ח.] פליגי ר' יוחנן וריש לקיש אליבא דבר קפרא בנכסים דקאי בחזקתן דקאמרי בית הלל דהיינו נכסי צאן ברזל ואמר רבי יוחנן בחזקת יורשי הבעל כי באחריותו הוו קיימי, וריש לקיש משום בר קפרא אמר יחלוקו כי בחזקת שניהם הוו קיימי הואיל והללו באין לירש יחלוקו וכן הלכה, ונכסים בחזקתן דקאמרי ב"ה בחזקת האשה והבעל קאמרי. ובנפל הבית עליו ועל אמו מודים בית הילל דיחלוקו כי הנכסים היו בחזקת שניהם בחזקת האם שהיו שלה ובחזקת הבן הואיל והוחזקה נחלה של אמו ע"י לשבט אביו הילכך אין כאן א' ודאי מחבירו ותרויהו שוין חולקין, ור' עקיבא פליג אתנא קמא ואמר מודה אני בזה לב"ה דהנכסים בחזקתן וב"ה נמי אמרי בהא נכסים בחזקתן. ובעי תלמודא בחזקת מי קאמר רבי עקיבא לב"ה ר' אילא אמר בחזקת יורשי הבן דהוא ודאי כדפרשינן טעמא לקמן ור' זירא אמר בחזקת יורשי האם שהיו שלה, כי סליק ר' זירא קם בשיטתיה דר' אילא דהבן ודאי והנכסים בחזקתו וטעמא הואיל והוחזקה נחלה ע"י הסבת הבן לאותו שבט של בן ויצא מחזקת שבט של האם והוי כאלו יצאו הנכסים מחזקת האם והוי בחזקת הבן לגמרי והוי הבן ודאי.
<h2>דף קנט.</h2>
שלחו מתם בן שמכר בנכסי האב [קנ"ט.] בחיי האב ומת בן ואח"כ מת האב בנו של מוכר זכה בנכסים ולא הלוקח ולא יחזיר לו הדמים וזהו קשה בד"מ דאבוה מזבין ואכיל הדמים והבן שיורש מכחו מפיק בלא דמים. ודוקא מת המוכר אבל לא מת לא מפסיד לוקח את הדמים אבל הנכסים לא קנה, כדתניא [ב"מ ט"ז.] מה שאירש מאבא מכור לך לא עשה ולא כלום דלא קנה ומיהו (אינו) מחזיר הדמים, והיינו דקא משיב מאי קשיא דאמר ליה מכח דאבוה דאבא יריתנא ולא מכח אבי ומשום דאינו יורש מאביו כלום אינו פורע חובו לשלם הדמים שאכל, ומסקנא דמכח אביו ירית ולא מזקינו (מה) [וזה] ודאי קשה הוא בדיני ממונות שיורש הוא את אביו במה שמכר ואינו מחזיר הדמים מה שהיה אביו מחזיר אם היה חי. וכן בכור שמכר חלק בכורתו בחיי אביו (ומה) [ומת] בנו מוציא מיד הלקוחות בלא דמים, וזהו דבר קשה שיורש מכח אביו חלק הבכורה ואינו מחזיר הדמים שהיה אביו מחזיר אם היה חי. ועל הירושה ועל חלק בכורה שאינו מכור אינו אומר קשה שדין גמור הוא שאין אדם מוכר דבר שלא בא לעולם, והקושייות על הדמים קאמר כדפרישית כן נראית בעיניי סוגיא דהילכתא.
היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה גזלן שהיה חתום על שטרו ונעשה גזלן הוא אינו מעיד על חתימתו אבל אחרים המכירין חתימתו מעידין ומקיימין השטר וכשר, וכן אם היה חתום על שטרו ונעשה חתנו או חתן בנו או חתן בתו הוא אינו מקיים חתימתו אבל אחרים המכירין חתימתו מעידין ומקיימין השטר וכשר, כי עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד משעה שחתמו ולא היה אז לא גזלן ולא חתן. וכיון דשנינן דמאביו ירית ולא מזקינו ואפ"ה לא משלם חוב אביו הדמים שקיבל אביו, נ"ל דהכי נמי לא משלם חובת אביו לבעל חוב ולאשה כתובה כגון ראובן שהיה עליו ב' כתבים כתובה ובעל חוב ומת ואח"כ מת יעקב אביו וירשו חנוך בן ראובן מכח ראובן אינו פורע לא חוב ראובן ולא כתובה כיון שלא באו הנכסים ביד ראובן, ותנן נמי נפל הבית עליו ועל אביו יורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואח"כ מת האב ולא זכה בנו בנכסים ואין לכם בהן כלום וכתובת אשה ובעל חוב אומרין האב מת ראשון ואח"כ מת הבן וירש הבן ויש לנו ליקח חוב שלנו מחלקו ואמרו ב"ה נכסים בחזקת האב הן ולא שקלי אשה ובע"ח כלום, ואפילו ב"ש דאמרי יחלוקו משום דספק הוא איזה מהן מת ראשון אבל אם ברור דהבן מת ראשון לא שקלו אשה ובעל חוב כלום ויורשי האב הם בני הבן וקאמר דלא פרעי לבעלי החוב כלום, ואף על גב דדחי ושני לא (חייש לאחי האב) [יורשי האב אחיו מורישיו אחי דאבוה] דיחוייא בעלמא הוא דלא תיקשי ליה אמאי דאמרי' מכח דאביו ירית ולא מזקינו, מיהו בין ירית מכח אבוה בין מזקינו לא פרע לבעלי חוב כלום כדא[מרן] לעיל. והא דאמרינן [כתובות צ"א:] מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן, היינו מממון שהי' ביד אביהן וירשוה ממנו.
<h2>דף קנט:</h2>
ההוא דאמר ליה לחבריה כל ניכסי דבי בר סיסין כו', אין מקומו כאן כי אם בחזקת הבתים [דף ל'.] ולא ידענא אמאי נכתב כאן, וי"ל משום דתנן במתני' נכסים בחזקתן נקט לה הכא.
<h2>דף קסא.</h2>
א"ר יוחנן תלויה מקויימת כשירה כגון הגהה דביני חיטי כדאמר [כתובות ס"ט.] תנא ליה (לוי לך) [רב לרבי] ביני חיטי אם מקויימת בסוף השטר שכתב והגיהה פלו' דביני חיטי שריר וקיים כשירה. כתב על המחק אם בסוף השטר במקום שריר וקיים וכשיעור שריר וקיים פסול אע"פ שמקויים בסוף דאמרי' מחק שריר וקיים וכתב מה דבעא וזייף וקיים בשריר וקיים, אם כתב על המחק וקיימו בסוף כשר דא"ר יוחנן כל המחקין כולם שאינן במקום שריר וקיים וכשיעורו צריך שיכתוב ודין קייומיהון בסוף. וצריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה כמו שאנו נוהגין לכתוב וקנינא בכל מה דכתוב ומפורש לעיל. ואם כתב בשיטה אחרונה שום דבר כגון ועוד הלוה לו כך וכך אין למידין ממנה דאמרינן העדים החתומים הרחיקו חתימתם שיטה אחת מן הכתב וזייף זה באותה שיטה וכתב, ולהכי הרחקת שני שיטין פסולה מהאי טעמא שלא יזייף בשיטה (ובשנית השיעור) [הראשונה ובשניה] יחזור מעניינו של שטר והיינו לומדין משיטה שבה הזיוף דלאו אחרונה היא. ונ"ל [כיון] דטעמא משום דילמא מזייף באחת השיטין דהאידנא [ד]נהגינן למכתב וקנינא וכו' בסיום השטר ולא מצי מזייף אא"כ ימחוק הכל אי חזינא דלא נמחק בסיומא אפילו איכא הרחקת שני שיטין כשר.
<h2>דף קסב:</h2>
היו ד' או ה' עדים חתומים על השטר ונמצא אחד מהן קרוב או פסול תתקיים עדותם בשאר מסייע ליה לחזקיה דאמר חזקיה מילאוהו בקרובים כשר, מפרש בירושלמי והוא שכתבו במילואי חתמנו אני פלוני חתמתי במילואי וכיון דהכי בעינן שיהיו הראשונים קרובים ומדקאמר מסייע ליה לחזקיה שמעינן דהא דקתני נמצא אחד מהן קרוב או פסול מיירי נמי דחתמו במילואי, אבל אם לא פירשו או חתמו לבסוף דלא תלינן במילואי פסול כיון דהוזקקנו לעדות וחתמו דאמר רב נחמן הלכה כרבי בשילהי פרק קמא דמכות אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בזמן שהתרו בהן שהוזקקו לעדות אם נמצא אחד קרוב או פסול עדותן של כשירה בטילה אבל בזמן שלא התרו שלא הוזקקו הפסול לעדות עדות הכשירה לא בטילה.
<h2>דף קסג.</h2>
אמר רב שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר, וא"ת חוזר ומוחק אינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק ב' פעמים, ומדשקיל וטרי בה תלמודא ש"מ דהכי הילכתא.
<h2>דף קסה.</h2>
אמר אביי רשב"ג ור"ש ור' אלעזר כולהו ס"ל מראה מקום הוא לו, שיטה היא ולית הילכתא הכי אלא קפידא הוא.
אמימר מכשיר בעד אחד בכתב ועד אחד על פה דמצטרפי, וכן הלכה. וכן שנים שהעידו אחד בב"ד זה ואחד בב"ד אחר יבואו בית דין אצל ב"ד ויצטרפו כדשלח ר' ירמיה. וכן אם בא אחד מב"ד זה [ואחד מב"ד זה] מצטרפי כר' ירמיה. וכן שלשה שהם דיינין ומת אחד מהן קודם שיכתבו פסק דין צריכין לכתוב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי כר' ירמיה.
<h2>דף קסה:</h2>
שטר שכתב בו מלמעלה מנה כגון איך פלוני הלוה לפלוני מנה ומלמטה כתיב וקנינא מן פלוני לפלוני לפרוע לו אילו מאתים הכל הולך אחר התחתון, ובלבד שלא יהיה בשיטה אחרונה כדאמר לעיל [קס"ב.], דאמרינן בעליון טעה ותיקן בתחתון, וכן אם כתב בעליון מאתים ובתחתון מנה.
<h2>דף קסז.</h2>
שטר שכתב בו ששה ורביע הלוה לו הרי משמעות השטר ששה ליטרא ורביע או ששה דינרים ורביע או ששה פשיטים ורביע, יד בעל השטר על התחתונה ולא יגבה אלא ששה פשיטים ורביע. לא יכתוב אדם בסוף שיטה בשטר שלשה זקוקים חייב פלוני לפלוני שלשה בסוף השיטה זקוק בתחילת השיטה שלא יזייף בעל השטר וימחוק ה' של שלשה ויכתוב שלשים וכן מארבעה ארבעים ומחמשה חמשים ומששה ששים ומשבעה שבעים ומשמונה שמונים ומתשעה תשעים ומעשרה עשרים, ואי איתרמי ליה בסוף השיטה יחזור עוד ויכתוב בתוך השיטה שמן האחרון נלמד. וב"ד צריכין לחקור ולעיין בכתיבת השטר בכל עניניו כדאמרינן ההוא שטרא דהוה כתיב ביה תילתא בפרדיסא נתתי לו אזל וזייף ומחקיה (לגביה) [לגגיה] דבית וכרעיה ושוויה ופרדיסא כדי שיהא משמע תילתא בנכסיו ופרדיסא נתן לו אתא לקמיה דאביי אמר ליה אמאי רויח לי' עלמא להאי ו' כולה האי כפתיה ואודי, וכן אם רואה שדחוק ליה עלמא לויו כדאמרי' ההוא שטרא דהוה כתיב ביה מנת ראובן ושמעון אחי כלומר ראובן ושמעון שהן אחין יטלו חלק בנכסיי אזלו וכתבו ו' ושוויה ואחי בשביל שהי' להם אח ששמו אחי שיטול גם הוא חלק אתא לקמיה דאביי ואמר ליה אמאי דחיק ליה עלמא להאי ו' כפתיה ואודי, וכן אם רואה שאינו חתום כדינו שהבחור נחתם לפני הזקן או הנקלה עם הנכבד שיודע שלא הי' חותם עמו כדאמר ההוא שטרא דהוה חתים ביה רבא ורב אחא בר אדא אתא לקמיה דרבא א"ל אין חתימת ידי הוא מיהו קמיה דרב אחא לא חתימי מעולם כפתיה ואודי שהוא זייוף. והם שהי' בידם לייסר ולכוף והיו כופתין, אבל אנו שאין בידינו לכוף ולייסר עד דלודי מיקרע לא נקרעיה ומיגבא לא ניגבי ביה.
<h2>דף קסח.</h2>
ות"ח היודע עדות לאשה לזכות או לחובה וכשבאתה לפני ב"ד אמר החכם אינה אותה אשה שאני יודע לה עדות ואמר לו העד חבירו היא היא אלא שהזקינה ובגר לה קלא ואין קולה עתה כמות שהיה לה אז כשהיתה בחורה והודה לו החכם אמר אביי אע"ג דאמר[ו] כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק בנשים ולהסתכל בהן ולהכיר ולפיכך היה טועה בקולה ולהכי כי א"ל חבירו דנשתנה קולה חוזר ומגיד. דין נותנין שכר הסופר, האשה נותנת שכר הגט דלא ליעגנה, והלוה נותן שכר השטר ואפילו עביד בעיסקא למחצית שכר, והלוקח נותן שכר שטר המכירה ואפילו מוכר שדהו מפני רעתה, והחתן נותן שכר אירוסין וכתובה ואפילו צורבא מרבנן.
<h2>דף קסח:</h2>
מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לו אם לא אפרע עד יום פלוני תן לו שטרו הגיע זמן ולא נתן אסמכתא הוא ולא קניא, וכלל אסמכתא פרשתי בבבא מציעא [ס"ה:]. מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ויקראו אותו קודם שימחק לגמרי וכגון שנפל במים דבעודו לח יכולין לקרותו ובא לפני ב"ד ומעידין כך וכך חוב היה כתוב בשטר ופלוני ופלוני היו עדיו וב"ד עושין לו קיום וכותבין לו איש פלוני נמחק שטרו ביום פלוני וכך היה כתוב בו ופלוני ופלוני היו עדיו, ואם ב"ד זה חקרו את העדים הראשונים שהיו חתומים על השטר וכתבו ב"ד זה הוזקקנו לעדותן של עדים ונמצאת עדותן מכוונת אינו צריך להביא העדים עוד לפני בית דין אחר כשיבוא לגבות, ואם לא חקרו ולא כתבו כן צריך להביא העדים כשיבוא לגבות לפני ב"ד ולהעיד שהם כתבוהו וחתמוהו לשטר הנמחק. ע"א הוזקקנו לעדותן של אחרונים והעידו שהיו מכירין חתימת ידי הראשונים א"צ להביאן עוד לפני ב"ד כשיגבה ואם לאו צריך להביאן. שטר שנתקרע מאליו שלא בקרע ב"ד כשר, והנקרע בקרע ב"ד כגון במקום עדים ובמקום הזמן ומקום התורף והנקרע שתי וערב פסול. מי שבא ואמר אבד שטר חובי כתבו לי שטר אחר אע"פ שהעדים אומרים אנו חתמנו וכתבנו ונתננו לו אין כותבין שטר אחר דדילמא לא אבדו ורוצה לטרוף תרי זימני או שמא פרעו ההלואה והחזירו לו ורוצה שיכתבו לו אחר שיטרוף בו.
<h2>דף קסט:</h2>
רשב"ג אומר הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו וחכ"א מתנתו קיימת, ובמסקנא באותיות ניקנות במסירה קמיפלגי דרבנן סברו אין אותיות ניקנות במסירה, וכן הלכה דאמר אמימר [לעיל ע"ז.] הילכתא אין אותיות ניקנות במסירה. ת"ר הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר דברי רבי רשב"ג אומר נידון בחזקה, ומסקנא בלברר פליגי רבי סבר כיון שטען יש לי שטר עם החזקה צריך לברר ולהביא שטרו עם עידי חזקה ור"ש סבר נידון בחזקה בלא שטר וא"צ לברר והוא הדין בשטר בלא חזקה, מיהו לרבי אם לא בירר שאבד שטרו לא מפסיד בהכי דסגי ליה בחזקה וכדי לברר דבריו ישבע שהיה לו שטר ואבד, כי הא דרב יצחק בר יוסף הוה מסיק ביה זוזי בר' אבא אתא לקמיה דר' יצחק נפחא א"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני אמר ליה יבואו פלוני ופלוני ויעידו א"ל ואי לא אתו לא מהימננא והא קיימא לן המלוה את חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים א"ל אנא בהאי כשמעתא דמר סבירא לי דאמר ר' אבא אמר רב(י) האומר לחבירו פרעתיך בפני פלוני ופלוני יבואו פלוני [ופלוני] ויעידו והאמר רב גידל אמר רב הלכה כדברי חכמים דאמרי א"צ לברר אף אנו אע"פ שטענתי פרעתיך בפני פו"פ אם אינם או שכחו כיון דהמלוה את חבירו בעדים אצל"פ בעדים נאמן אני לומר פרעתי וא"צ לברר דבריי ואם לא אוכל לברר דבריי לא אפסיד בכך ואף רבי שאמר נידון בשטר עם החזקה לא אמר אלא לברר שישבע ולא יפסיד א"ל אנא נמי לברר קאמינא שאם תברר שיעידו פו"פ שפרעת א"צ לישבע שפרעתו ואם לא יעידו צריך אתה לברר דבריך ולישבע שפרעתני בפניהם, אלמא קם דינא כרבי והלכה כרבי ונידון בשטר דקאמר רבי נידון על השטר וישבע עליו קאמר דכיון דטען שיש לו שטר שמא פסול הוא ומתיירא להביאו לפני ב"ד והחזקה מכח השטר פסול הוא הילכך כי קאמר עכשיו אבד ישבע שכן הוא.
<h2>דף קע:</h2>
מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ר' יהודה אומר לא יתן ר' יוסי אומר יתן, ומסקנא אמר רב הונא אמר רב אין הלכה לא כר' יהודה ולא כר' יוסי אלא ב"ד מקרעין את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון וכן הלכה.
<h2>דף קעא.</h2>
ת"ר שטר שזמנו כתב בשבת או בי' בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר דברי ר' יהודה ור' יוסי פוסל, אמר ר' פדת הכל מודים שאם הוזקקנו לעונתו של שטר ונמצאת מכוונת בשבת או בי' תשרי ששטר מאוחר הוא וכשר דאמרינן איחרוהו וכתבוהו וכריש לקיש דאמר עדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד דכל מה שהיו העדים יכולין לומר להכשיר השטר אילו חקרינן להו טענינן אנן בשבילן להכשיר השטר ואילו הוו קמן וחקרינן להו ודאי ל"ה אמרי כתבנוהו בשבת דלא משוו נפשייהו רשעים וגם לא הוו אמרי הקדמנוהו דא"כ פסלי ליה לשטרא אלא ודאי איחרנוהו הוו אמרי ומכשרינן ליה אפילו לר' יוסי כיון דאיכא הוכחה דאיחרוהו אפילו איכא שובר לא מפסיד כלום, לא נחלקו אלא בשטר מאוחר דעלמא דלית ביה הוכחה שיהא מאוחר דלר' יוסי דאמר כותבין שובר נפיק מיניה חורבא דמפסיד לוה כדמסיק ואזיל, והילכתא כר' יוסי דאמר כותבין שובר כי הא דר' יצחק בר יוסף הוה מסיק ביה זוזי בר' אבא אתא לקמיה דר' חנינא בר פפא א"ל הב לי זוזי אמר ליה הב לי שטרא ושקיל זוזך א"ל שטרא אירכס לי אכתב לך תברא א"ל הא רב ושמואל דאמרי תרווייהו אין כותבין שובר א"ל מאן יהיב לן מעפרא דרב ושמואל ומלינן בעיינין הא ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו כותבין שובר, וכן כי אתא רבין אמר ר' אילעאי כותבין שובר ומסתברא כותבין שובר דאי אבד שטרו יאכל הלה וחדי מתקיף לה אביי אלא מאי כותבין אבד שוברו יאכל הלה וחדי א"ל רבא אין עבד לוה לאיש מלוה כתיב. וכי כותבין שובר ליכתב הכי שטרא דנן לאו בזימניה כתבנוהו אלא איחרנוהו וכתבנוהו או אם ידעו זמן השטר יכתבו השובר מזמן השטר או יכתבו השובר סתם בלא זמן דאי מפיק השטר השובר מרע ליה.
<h2>דף קעב.</h2>
ועדים המקבלין עדות במקום אחד וכותבין אותו במקום אחר יכתבו שם המקום שכותבין בו השטר כדאמר להו רב לספריה כי קיימיתו בשילי כתבו בשילי אע"ג דמימסרן לכון מילי בהיני וכי קיימיתו בהיני כתבו בהיני ואע"ג דמימסרן לכון מילי בשילי. ואמר להו רבה בר שילא להני דכתבי שטרי אקנייתא אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה ואי לא מיחזי כשיקרא, אתרווייהו קאי אדרב ואדרבה בר שילא.
שני אחין אחד עני ואחד עשיר והניח להן אביהן מרחץ ובית הבד עשאן לשכר השכר לאמצע עשאו לעצמו הרי עשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ קח לך זתים ועשאם בבית הבד, וכן הלכה דגוד איכא אגוד ליכא. שנים שהיו בעיר אחת ששמותיהן ושם אביהן שווין אין יכולין להוציא שטר חוב זה על זה ולא אחר יכול להוציא שט"ח עליהן, נמצא לאחד בין שטרותיו שטר של אחד מהן פרוע שטר שניהן פרועין, כיצד יעשו ישלשו פלוני בן פלוני בן פלוני ואם היו משולשין בשמות יכתבו סימן המשפחה או יכתבו כהן באחד מהן אם הוא כהן ואם שניהם כהנים ומסומנים יכתבו דורות עד שיגיע אחד מהן לאבות שאינן שווין וכן הלכה. ההוא שטרא דנפק לבי דינא דרב הונא דהוה כתוב ביה אני פלוני [בן] (ו)פלוני לויתי ממך מנה, ומסקנא כי אותו פלוני חייב מנה למוציא השטר.
<h2>דף קעג:</h2>
הרב ר' אפרים מרינשבורק תמה על מתניתין [ב"ב קע"ג:] דהמלוה את חבירו ע"י ערב וכו' עד רשב"ג אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב כיוצא בו אמר רשב"ג הערב לאשה בכתובתה וכו', וקשיא לי מה כיוצא בו שייך הכא למימר (כיוצא בו) הא לא דמי לרישא כלל דבשלמא במס' ערכין [כ"ג.] דתנן התם המקדיש והיה עליו כתובת אשה וכו' עד כיוצא בו אמר רשב"ג הערב לאשה כו' התם שייך למימר כיוצא בו דחייש לקנונייא אבל בגט פשוט היכי שייך למיתני כיוצא בו הא לא דמי לרישא כלל. וכתב נמי ששאל את פי רבינו ר' יצחק והודה לו דלא גרסינן ליה הכא (דגט) [בגט פשוט] כלל אע"ג דאיתה בכל הספרים. ותימה לי אליעזר על פה קדוש אם אמר דבר זה והא אתמר עלה [ב]גמרא [קע"ד:] משה בר עבדי ערב (בכתובה) דכתובה דכלתיה הוה וכו' עד א"ל רבא והא ידירנה הנאה תנן, (ומדאית) [ומדאייתי] עלה [ב]גמרא ש"מ דגרסינן לה. ומאי שאמר דהאי וכיוצא בו ל"ש ארישא כלל, איברא שייך ושייך לפום מתרצא דמדתרצינן למתני' בגמ' המלוה את חבירו ע"י ערב לא יפרע מן הערב ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב בד"א בשאין נכסים ללוה אבל יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב וקבלן אף על פי שיש נכסים ללוה יפרע מן הקבלן, ר' שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים בין ערב בין קבלן לא יפרע מהם דכיון דיש לו ללוה במה לפרוע ואינו פורע ודאי עשה קנונייא עם המלוה ליפרע מן הקבלן ולהפסידו לקבלן והאמר ר' שמעון שלא יפרע מן הקבלן כיוצא בו אמר רשב"ג הערב לאשה כו' דחייש לקנונייא, דמדאיתה למתניתין וגמרא הכא והתם בערב ש"מ טעמא דרבן שמעון הכא והתם משום קנונייא.
<h2>דף קעד.</h2>
והמלוה את חבירו ע"י ערב (לא יתבע) [אם יש] נכסים ללוה [לא יתבע] ולא יפרע מן הערב. וקבלן אע"פ שיש נכסים ללוה יפרע מן הקבלן. הלויהו ואני ערב הלויהו ואני פורע הלויהו ואני חייב לך הלויהו ואני נותן לך כולן ערבות וכן תן לו ואני קבלן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב וכן הלויהו ואני קבלן תן לו ואני ערב לשון ערבות הן אבל תן לו ואני נותן לך קבלנות הוא כרבא דהוא בתרא. ההוא דיינא דאחתיה למלוה [ב]נכסי דלוה מקמי דליתבעיה ללוה סלקיה רב חנין משום דנכסיה דבר נש אינון ערבין ביה ולא יתבע ערב תחילה. ההוא ערבא דגוי דפרעיה לגוי מיקמי דליתבעיה ליתמי אמר רב אשי אפילו למאן דאמר לא חיישינן לצררי ה"מ ישראל אבל גוי כיון דדיניה בתר ערבא אזיל אי לאו דאתפסיה צררי מעיקרא לא הוה עביד ליה ערבותא. (והילכך) [והלכתא] כולהו ערבין משתעבדי בין אית ליה נכסיה ללוה בין לית ליה לבד מערב דכתובה דאף ע"ג דאית ליה לא משתעבד מאי טעמא מצוה הוא דעבד ולא מידי חסריה.
<h2>דף קעד:</h2>
אמר רב הונא ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנונייא על הקדש, ומסקנא דנקט האי פלוני שטר מקויים בידו וכיון דמודה שלא פרעו שקיל דודאי לא עביד קנונייא אבל לא נקיט שטרא או נקיט ואינו מקויים אמרינן אדם עשוי [שלא] להשביע את עצמו להכי (אמרי') [אמר] כן והכל הקדש. רב ושמואל דאמרי תרווייהו ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין וה"נ דנקט פלוני לשטרא בידיה ואינו מקויים אמר תנו קיימו שהודה שלא פרעו לא אמר תנו לא קיימו וצריך לקיימו וכן הלכה. אמר רבא שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו פרעתי נאמן מ"ט דלא אידכר כשאמר מנה לפלוני בידי ואח"כ אידכר, תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים חזר ואמר לנו פרעתי אינו נאמן דאי איתא דלא הוה בריר ליה דלא פרע לא הוה אמר תנו. וש"מ שהודה אין צריך לומר אתם עידיי ולא כתבו דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי ואין אדם משטה בשעת מיתה והלכה כרבא.
<h2>דף קעו.</h2>
ערב היוצא לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין, קודם חיתום שטרות וכתב ביה ופלוני ערב גובה מנכסים משועבדים, ואי כתב פלוני ערב גובה מנכסים בני חורין וכן הלכה.
והחונק את חבירו בשוק ותובעו חובו מצאו חבירו ואמר לו הנח לו ואני אתן לך גובה מנכסים בני חורין, דאמר רבי יוחנן חלוק היה רבי (שמעון) [ישמעאל] אף בחנוק דגובה מנכסים [בני חורין] והלכה כמותו אף בחנוק, וחנוק וקנו מידו משתעבד אף לבן ננס. דערב לאחר מתן מעות בעי קניין דשעת מתן מעות לא בעי קניין אלא בלא קניין משתעבד, וערב דבית דין שהאמינוהו ב"ד בערבותו משתעבד דבההיא הנאה דקא מהימני ליה וסומכין עליו גמר ומשתעבד נפשיה וכן הלכה.
